ביום שישי האחרון ראיתי את מירי אלוני בפינת אלנבי נחלת בנימין שרה לקהל העוברים ושבים את השירים היפים שלה בלווית ליווי מוסיקלי מוקלט. לא מכיר לפרוטרוט את ספור החיים של אלוני מעבר לדמות החיצונית המוכרת בציבור, אבל אני מבין שהיא נוהגת כך מזה זמן.
הדרך הייחודית הזאת שבה הגברת אלוני נוהגת, אני מניח ללא אמרגנים או פרסום מראש, מזכירה לי אורחותיהם של פילוסופים יוונים עתיקים (ולא רק הם) שנהגו להלך ברחובות, או להתייצב בכיכר העיר על מנת להשמיע את רעיונתיהם לעוברים והשבים.
נכון שהאירוע כאן הייה מלווה במתן כספים מהקהל אולם זה נעשה, כך נדמה, מתוך רצון ואפילו כהכרת תודה. חלק מהאנשים, מבוגרים וצעירים כאחד, נראה, וותיק במקום וכאילו זה מכבר שייך לסצינה. הוא השתתף בשירה במלוא הפה ומדי פעם מחא כף בהתרגשות. אני מניח לא רק בגלל ההופעה חינם, והמסע הנוסטלגי לחיים הטובים של פעם, אלא גם כמחווה לדמות המפורסמת המיישמת תשוקה נסתרת שיש לרבים מאתנו: ללכת בדרך משלה, ולהניח בצד את הסטיגמות ואת מה שמקובל.
תראו את העיניים הנוצצות של הזוג המאושר שלא הפסיק לרקוד ותבינו על מה אני מדבר.
