הפנאי זה לא מה שהיה פעם

סופרים, פילוסופים ואנשי מדע מדברים מזה שנים על הצורך להגדיל את הפנאי בחיים שלנו מאלף סיבות שונות ומשונות, ושום דבר לא קורה. ההיפך הוא הנכון, נראה שמנת הזמן החופשי שלנו רק הולכת ומצטמצמת. נדמה שהגיע הזמן לעשות משהו עם הפנאי שלנו. לנתק אותו מהתלות הכמעט נצחית שלו באי-עבודה, ולתת לו חיים משל עצמו.
George_Goodwin_Kilburne_The_Picnic
(פנאי במאות קודמות – ויקיפדיה)

——————–

הפרעות בדרכי העיכול

אז מה את עושה עכשיו? אני שואל בטלפון ערב אחד מישהי שעזבה עבודה לא מכבר. כרגע? כן, אני מקשה. לא משהו מיוחד, היא משיבה לי ואני חש בתשובתה קורטוב של אי נחת ואפילו טיפה התנצלות. מבינים את זה? פנאי ועשיית כלום גורמים לנו חוסר נעימות וצורך להסביר. קצת מוזר לא? דווקא בתקופה שהחיים שלנו נשלטים יותר ויותר על ידי מכונות, רובוטים שמנקים את הבית ומכוניות שמתחילות לנהוג בעצמן, אין לנו זמן! ואם כבר יש למישהו סופסוף קצת פנאי לעצמו, הוא מרגיש לא נעים. מה קורה כאן?

התחושה היא שיש לשנות מקצה לקצה את היחס שלנו אל הפנאי ואל הזמן החופשי שלנו, ואני נתלה כאן בכמה אילנות גדולים, לדוגמא, הפילוסוף הבריטי הנודע ברטראנד ראסל. ראסל כתב באריכות על הפנאי והרגשת האושר הייחודית המעורבת במימושו. במאמר אידיאולוגי שפרסם בשנת 1932 ונקרא "בשבח הבטלה" הוא אומר, בין היתר, כי הדרך לאושר מעוגנת בהפחתה מאורגנת של עמל. "יום העבודה שלנו", הוא כותב, "צריך לעמוד על 4 שעות עבודה, שתוכל לתת לאדם את המצרכים החיוניים ואת הנוחות האלמנטארית של החיים. ואילו הזמן הפנוי, צריך שיועמד לרשותו של האדם על מנת שיוכל לעשות כראות עיניו ולהתמסר לסקרנותו. ואז, מעל לכל, תשרה הרגשת אושר וחדוות חיים, במקום עצבים מרוטים, ליאות והפרעות בדרכי העיכול".

יותר כסף, פחות זמן, וההיפך

עצבים מרוטים, הרגשת ליאות? ממש כך. אני מתבונן לרגע בכמה מהחברות והחברים שלי שלא ממש נושמים בשנים האחרונות. זה לא שהם נאבקים כדי לשרוד מבחינה כלכלית. ההיפך הוא הנכון, חלק גדול מהם עשה לביתו והפרוטה מצויה שם בכיס, ובשפע. דווקא לאלה, כך נראה, אין ממש זמן פנוי. נכון שחלק מהם מנצל מה שהוא קורא:  חופשה, לעשות סקי, או לטייל במקום מגניב כזה או אחר, אלא ש"החופשות" הללו מתוכננות וקצובות במשורה. אין בהן ביטוי אמיתי לפנאי והעבודה ממתינה כל הזמן ברקע_

לפני כשנתיים פרסם השבועון הבריטי, האקונומיסט, מאמר אודות מה שנראה כתופעה חברתית לפיה אנשים עשירים נוטים לעבוד ללא הרף, כמעט ללא זמן פנוי. התופעה הזאת, אומר השבועון, היא חדשה יחסית. בסדרת הדרמה הבריטית, אחוזת דאונטון המתרחשת בתחילת המאה העשרים מתבטאית לדוגמא אחת הגברות בנושא הזה, ומציינת שמעולם לא שמעה על הביטוי "סוף שבוע". עבורה כל יום מלא בזמן חופשי.

למי שלא היה זמן חופשי היו העניים והאנשים הפשוטים. בשנת 1800, על פי חוקר שוויצרי שמצטט השבועון, מכסת השעות השבועית הממוצעת של פועל אנגלי עמדה על 64 שעות! בזמנים המודרנים שעות העבודה אכן צומצמו אבל העשירים החלו לעבוד יותר מהעניים. לאדם שסיים אוניברסיטה בשנת 1965 ונתפש לכן כעשיר יותר, היה מעט יותר זמן פנוי מחבר שסיים רק בית ספר תיכון. 40 שנים אחר כך, בשנת 2005, לאותו מסיים אוניברסיטה היו בממוצע  8 שעות שבועיות של פנאי פחות מאלה שהיו לחבר שסיים תיכון.

לדברי האקונומיסט יש לכך כנראה מספר סבות, למשל תחשיב כלכלי פשוט האומר שמשנות ה-80 של המאה הקודמת המשכורות של אלה שבטופ, עלו בלי כל פרופורציה לעומת המשכורות של העובדים הפשוטים יותר שפשוט קפאו במקום. מתוך כך, המשכורות הגבוהות הפכו את זמן הפנאי ליקר יותר מה שממריץ את העשירים לעבוד יותר, ואת העניים – פחות. המאמר ממשיך ומפרט את הרציונל ומי שרוצה יכול לקרא על זה כאן.

השמחה שבעצלות

הזמן החופשי שלנו נקשר בדרך כלל עם מצב של אי-עבודה. הקשר הזה הוא חלק בלתי נפרד מהסוציולוגיה של הפנאי. זה אומר בגדול שאם אתה רוצה להגדיל את שעות הפנאי, עליך פשוט לצמצם את שעות העבודה. כפי שכבר ציינתי, ישנם רבים שלא אוהבים את מה שקורה לזמן החופשי שלנו. לפני כמה שנים פרסם רופא גרמני בשם ד"ר פיטר אקסט, יחד עם מיכאלה בתו, רופאה גם כן, ספר מלבב בשם "השמחה שבעצלות". בספר הם אומרים בפשטות כי מי שעובד יותר, מת מהר. לדעתם, גם את התועלת של חדר הכושר כדאי לבחון מחדש, ובכלל, הצורה שבה אנו מבלים את רוב זמננו – בעבודה, איננה בהכרח טובה עבורנו, לפחות, אם אנו חפצים בחיים ארוכים.

אלא שעצלות כידוע מנוגדת לעבודה ולכן היא נתפשת כאויב. זה לא סתם שבפולקלור המשפחתי שכיחות אימרות תוכחה כגון זאת האומרת: הגיע הזמן שתעשה משהו עם עצמך, ואילו החוכמה העממית שולחת אותנו ללמוד את דרכי הנמלים. היחס לבטלה ולאי עבודה, מסבירים יפה את מעמדו הרגיש של הזמן החופשי בתרבות שלנו, ומדוע, לעיתים, נתפש הפנאי כסוג של עצלות.

לטעמי, הפירוש שאנחנו נותנים כיום לפנאי רדוד. נראה כי הפנאי בתפישת העכשווית נקשר בדרך כלל ביישום חשקים ומימוש תשוקות. לו הייתי צריך לנסח את עולם הפנאי הנוכחי שלנו במשפט כללי, הייתי אומר שבתקופת הפנאי אנחנו עוסקים בשורה של פעילויות והתעסקויות קצובות בזמן, המעוררות חוויות וזכרונות, ומסבות לנו הנאה מסויימת. בינהן אפשר למנות למשל, בילויים משפחתיים, תחביבים, קריאה, משחק או צפייה בטלווזיה. שלא תבינו אותי לא נכון! אני לא נגד חופש ובילויים, אלא שפנאי אמיתי הוא הרבה יותר מאשר אי-עבודה ומימוש רצונות.

פנאי = חופש

הפנאי שלי הוא עולם שלם. הוא מבטא חירות ויש בו פוטנציאל לשנות את החיים שלנו מן היסוד. קראתי פעם ראיון בעיתון כלכליסט עם פרופ' רוברט סטיבנס שהוא סוציולוג המתמחה בפנאי. אהבתי את הדברים שהוא אומר שם: חלק מלהיות אדם חופשי זה להתמסר לפנאי שלך, להיות יצירתי, להיות חופשי ליצור מניפולציות בזמן וברעיונות. אדם צריך להיות הסוכן של עצמו ולבחור בסגנון החיים שמספק אותו. הגמישות פה קריטית, ולצדה הנכונות לכוון את עצמך, לא להיות מכוון בידי אחרים.

טיבו של הפנאי והזמן החופשי שלנו נגזר ממערכת היחסים המורכבות והסובייקטיביות המתקיימות ביננו לבינו. לו היה הדבר תלוי בי הייתי מנסה לנתק את התלות של הפנאי באי-העבודה ומנסה לבנות לו עולם משלו. בעולם מעין זה, הפנאי נגזר לא כתוצאה מאי-עבודה אלא בזכות עצמו. בפנאי הזה כל אחד יוכל לעשות, או לא לעשות לפי בחירתו; להתרגע, לבהות, לטייל, לקרא ולעשות מה שלא יהיה, ובלבד שיתנתק לחלוטין מרגשות האשם ומאותה מוסכמה מטופשת הטוענת כי צריך לנצל זמן פנוי.

פנאי וסרנדיפיטי

הנה ניסוי מחשבתי שממחיש משהו מהפוטנציאל המצוי בקוסמוס הזה של הפנאי. תארו לכם שאירוע עתיר זמן מתבטל לפתע ויורד לחלוטין מלוח הזמנים שלכם. הזמן החדש הזה שנוצר באמצעות הסרנדיפיטי (יד המקרה) הינו חופשי ונקי מכל תכנונים והתחייבויות. במשך הזה שפרץ לחיים שלכם ללא הודעה מוקדמת, אתם יכולים להתרגע, לעסוק בבהייה, או בחלימה בהקיץ, או "סתם" לתת לדקות לנקוף. אתם גם יכולים לעשות דברים "אסורים", כאלה שלא עושים בחופשה קצובה ומתוכננת. פנאי אמיתי זה זמן שמותר לבזבז במובן החיובי של המילה. הזמן המזדמן הזה עשוי גם להיות שעתם הגדולה של הרעיונות האחרים והשונים. ואם להעיד על עצמי, בשעות מן הסוג הזה אני חש תחושה אמיתית של סיפוק והתרגשות. אם תרצו זה מצב שהשכינה שורה בו ורק דברים טובים יכולים לקרות בו.

 

 

 

1 Comment

השאר תגובה