נראה שיש לנו, בני ההומו סאפיינס מין הרגל שכזה לערוך מידי פעם איזו מלחמה קטנה. צילום ישן של חייל רגלי בודד ואנונימי ממלחמת העולם הראשונה ממחיש כמה רע ההרגל הזה.
————-
במזרח התיכון ממשיכים לנהל מלחמות מקומיות ולהרוג אחד את השני. במקום אחד יורים רקיטות, במקום אחר כבר משלחים טילים בליסטים, ובעוד מקום מאיימים בפצצה גרעינית. בקצור, הפוליטיקאים והגנרלים מתחילים, או ממשיכים, לצחצח חרבות ולצקצק בלשונם, והמדינות והחברות השונות ממשיכות עם מאבקי הכח, החבטות והתגוששויות האזוריות. מי יודע אם לא נזכה בקרוב לעוד מלחמה גדולה שהרי ההסטוריה לפחות מוכיחה שיש בד.נ.א שלנו מין תכונה שכזאת הנראית לעיתים כסוג של הרגל לערוך לעצמינו, מידי פעם, הקזות דם גדולות.
אם ננסה לרגע להתרחק מעט מהמקום שלנו ולהשקיף איך שאומרים מלמעלה על מה שקורה כאן בכדור שלנו, קשה יהיה שלא להגיע למסקנה שיש כאן בחיים התבוניים שהתפתחו בפלנטה הזאת השלישית מהשמש, קווי אופי אגרסיביים ואלימים בצורה חריגה.
חוסר היציבות הזאת מומחש היטב בספורן של המלחמות הגדולות. במלחמת העולם השנייה, לדוגמא, היו כ-60 מיליון הרוגים מתוכם כ-20 מיליון חיילים וכ-40 מיליון אזרחים. וזאת מבלי להזכיר את עשרות מיליוני הפצועים והנכים. במלחמת העולם הראשונה, מלחמה רחוקה יותר ופחות מתוקשרת, נהרגו למעלה מ-16 מיליון בני אדם ומספר הפצועים והנכים מוערך בלמעלה מ-20 מיליון.
ההרהורים הללו עולים אצלי למראה הצילום הדהוי הזה. השנה 1918. חייל אמריקני בודד, דחוק לו בתוך עמדה קטנה אי שם במחוז לוריין בצרפת. הוא נראה ממתין לגל התקיפה הגרמני על מנת שיוכל לירות נור תאורה ולהתריע בפני חבריו, הממוקמים לא הרחק משם בחפירות שלהם, אודות התקיפה הבאה.
החיילים האמריקאים הצטרפו למלחמה באירופה במחצית שנת 1917, ורבים מהם, כמו רוב הכוחות הלוחמים של שני הצדדים, מצאו עצמם ברובה של תקופת המלחמה, מחופרים, צד אחד מול השני, לאורך קו מתפתל של שוחות ותעלות מבוצרות מחוף הים הצפוני בואכה גבול צרפת.
אין לי פרטים על הצלם וגם לא על אותו החייל. האם שרד את אותה המלחמה? לא בטוח. מה שכן נראה סביר זה שההסתערות – לה הוא נראה מצפה, הגיעה ואולי תכפה והגיעה יותר מפעם או פעמיים. מלחמת החפירות שנערכה כאמור לאורך רוב שנות המלחמה אופיינה, בין היתר, בתקיפות מקומיות חוזרות ונשנות של חיילות רגלים והפגזות עזות של ארטילריה שהסבו אבידות עצומות לשני הצדדים הלוחמים.
אבל נדמה שלא צריך יותר מידי פרטים על מנת לנסות ולהעריך מה עבר אליו. תראו את הקסדה שנלחצת מעט על ידי הגג, הגב המתקמר והפנים העגומות שמספרות בדידות, יאוש ואולי גם השלמה עם הגורל. גם בתיק הצד הקטן והמוכתם שהוא נושא עליו אין הרבה תקווה. מה כבר יכל להכיל? קצת תחמושת, עזרה ראשונה ואולי גם כמה מכתבים ותמונות – זכרונות מעולם רחוק ואחר. הסוף לא נראה כאן. חוץ מזה, כמו שאומר אותו משפט המיוחס לאפלטון, רק המתים רואים את קץ המלחמות.