ורשה – קצת אחרת

מסע של מילים ותמונות בעיר רגישה וטעונה במיוחד

הגעתי לוורשה ברגשות מעורבים. ההסטוריה הארוכה והמשותפת שיש לנו עם העם הפולני, גילויי האנטישמיות לאורך השנים, ובעיקר, מלחמת העולם השנייה ומיקומם של מחנות ההשמדה הגדולים באדמת פולין, הפכו את את מערכת היחסים  בין החברה הישראלית לזו הפולנית לקשה וטעונה במיוחד. אבל אם מבקשים לרגע להתנתק מכך ולהגיד משהו בעיניים של מתבונן מהצד, הספור של פולין ובמיוחד של העיר ורשה בעת החדשה, מרתק ודרמתי.

שבוע ימים הסתובבנו בורשה וראינו עיר המודעת לעצמה. עיר המבקשת להיחלץ מעברה מבלי להשכיחו, עיר השואפת, לא בלי הצלחה, להיות עיר אירופאית במאה ה-21. ישנם אלה שמכנים אותה: ברלין של מזרח אירופה, או ברלין החדשה, אלא ש-ורשה, כך נדמה, אינה זקוקה לדימויים מבחוץ. יש לה מספיק דימויים וסממנים אופיינים משל עצמה. אני מסתפק בכותרת: ורשה, קצת אחרת.

———–

——————

Miasto ruin (עיר הרוסה)

בתחילת מלחמת העולם השנייה, התמוטט הצבא הפולני תוך שבועות ספורים ופולין חולקה ונחתכה על ידי הצבא הגרמני והרוסי.  הפולנים סבלו אבידות עצומות בנפש, מעל ל-6 מיליוני בני אדם, כמחציתם יהודים. בשנתיים האחרונות של המלחמה היו בעיר וורשה שני נסיונות התקוממות הירואים, הראשון בהם (אפריל 1943) היה המרד היהודי בגיטו וורשה. המרד השני, הפחות מוכר, היה המרד הפולני שפרץ בתחילת אוגוסט 44 כאשר קבוצות של לאומנים פולנים ניסו לשחרר את העיר מהשלטון הנאצי, רגע לפני שיגיעו הצבאות הרוסים. הניסיון הזה דוכא בצורה אכזרית במיוחד והסתיים בטבח והרג של כ-200,000 מורדים ואזרחים פולנים.

אחד מאתרי הזכרון היותר מרשימים בעיר הינו מוזיאון ההתקוממות של וורשה. מוזיאון אפל וקודר שממחיש היטב את אירועי ההתקוממות שארכה כחודשיים ימיים. האירועים, המקומות, האמצעים ובעיקר האנשים עצמם שהרימו את נס המרד מוצגים באולמות המוזיאון בצורה מפורטת ומקפיאה. הנה סצינה חיה שצילמתי במקום – אדם הנמצא בחדרון קטן ומדפיס כל העת מה שנראה ככרוזים מחתרתיים באמצעות מכונת דפוס עתיקה. אחד מקטעי השיא במוזיאון הינו סרט בתלת מימד: Miasto ruin (עיר הרוסה) שצולם בשמי וורשה שאחרי המלחמה, בסוף שנת 1945. ניתן לראותו גם כאן.

העיר ורשה עצמה נהרסה והושטחה כמעט לחלוטין. 85% אחוזים ממנה הפכו לאיי חרבות. כמעט מיד לאחר שחרורה של העיר על ידי הצבא האדום החלה בנייתה, בעיקר על ידי אזרחי העיר ששבו אליה בהמוניהם. מאמץ מיוחד הוקדש לשחזור חלקים נרחבים מהעיר העתיקה שלה. השחזור, לפחות בעיניים לא מקצועיות, נראה אמין ומדויק וחוויית השוטטות בעיר העתיקה, על כיכרותיה, ארמונותיה וכנסיותיה, הינה אותנטית ומרשימה. בשנת 1980 היא גם קבלה הכרה לאחר שארגון אונסקו הכריז על המקום כאתר מורשת עולמית. הנה תמונה מכיכר השוק העתיקה והציורית של העיר (Rynek Starego Miasta) ששוחזרה גם היא. נראה בה צועני קשיש היושב למרגלותיה של בת הים של ורשה ומנגן באקורדיון להנאת העוברים והשבים.

מנגינות של פעם

ואם עוסקים בנגינה, נדמה לי שכדאי לעשות מאמץ ולהגיע לכיכר התזמורת. הכיכר קטנה והמקסימה זאת נמצאית ברובע פרגה, מזרחית לנהר הויסלה ולא הרחק ממתחם הסוהו פקטורי שהוסב לאיזור צבעוני ומתוייר של חנויות אמנות, לרבות מוזיאון הניאון המדליק. התזמורת (צילום למטה) הינה פסל מרשים של 6 מוסיקאים שניתן לעיר לפני כעשר שנים על ידי הארכיבישוף של גדאנסק ומייצג את כל אותן חבורות נגנים שנהגו להסתובב בכיכרות וברחובות העיר שלפני המלחמה. על גבי "עור התוף" של דמות המתופף חרוטים 100 שמות של מנגינות. כל מה שאתה צריך לעשות על מנת להאזין לאחת מהן בסמרטפון שלך זה לסמס למספר 7141 את המילה KAPELA עם המספר של אחת המנגינות, כפי שחרוט על גבי התוף. אחת מאותן תזמורות עממיות עדיין מנגנת. צילמתי את נגניה הקשישים במעבר התת קרקעי שליד תחנת הרכבת המרכזית בעיר.

אצלינו בשכונה

נשאר עוד רגע ברובע פרגה. לא בטוח שהרבה מורי דרך מקומיים יקחו אתכם אל המקום הזה, בניין מוארך הנמצא ברחוב קייב (11 Kijowska) ומזכיר את השיכונים שעד היום מפארים רבים מערי ישראל. אלא שכאן מדובר בשיכון ארוך במיוחד. המבנה המוזר הזה, שבע קומות גובהו (2 קומות מתחת לפני הקרקע) נמתח לאורך של מעל לחצי ק"מ, והוא מבנה המגורים הארוך ביותר בורשה, ואולי בפולין כולה. הוא נבנה בין השנים 1969-73 בצורה מודרנית ומתקדמת, כ-10 דירות בכל קומה, כאשר קומת הקרקע נועדה לחנויות ושירותים שונים. אותה תקופה נחשב המבנה הזה לפאר היצירה הארכיטקטונית בעיר. לפי נתונים לא מעודכנים דרים היום בבניין מעל ל-1200  תושבים. הזמן, נראה, עשה את שלו. לא בטוח שקייב 11 הינה מציאת נדל"ן וגם הסביבה לא נראית מושקעת במיוחד. ובכל זאת, זה נחמד לדעת כי מהמקום בו ניצבתי על מנת לצלם את השיכון – כמה עשרות מטרים משם, נדרשו לי שני צילומים על מנת להכיל את הבניין בשלמותו.

קולטורה. אתמול, היום ומחר

כאשר אתה עולה ממתחם הרכבת המרכזית אל פני הקרקע, לידי הקניון הגדול והצבעוני המכונה: זלוטי טראסי (Zlote Tarasy), אתה לא יכול שלא להתקל בבניין גבוה ומרשים במיוחד המתמר לשמיים. הבניין הזה נראה בעצם מכל מקום אחר בעיר, מאחר והוא הגבוה בבנייניה. המדובר בארמון התרבות והמדע, או בקצור הפאלאס קולטורה כפי שמכונה על ידי תושבי וורשה. הארמון ניתן לעם הפולני כתשורה מברה"מ של סטלין. בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת שוכנו באיזור כ-3500 פועלים ומהנדסים רוסים שהרימו את המבנה במשך כשנתיים. הוורשאים לא ממש התלהבו מהתשורה בגלל המעניק ומה שהיא מסמלת, אלא שעם הזמן, כך נראה, התרצתה העיר. היום מכיל הארמון שורה ארוכה של מוסדות תרבות, מוזיאונים, מכוני מדע, ספריות, תיאטראות, בתי קולנוע ומועדוני ספורט. כדאי להגיע ולטפס, ומי שאוהב טכנולוגיה שלא יחמיץ את המוזיאון הטכנולוגי המרתק המצוי בצדו הדרום מערבי של הארמון.

כמה דקות הליכה צפונה מאיזור ארמון התרבות והקניון הגדול (זלוטי טראסי) מצוי המוזיאון לאמנות מודרנית בוורשה. מסתבר שמייד לאחר הקמתו, לפני כעשר שנים, הוחלט על תכנון בניין חדש למוזיאון המוקדש לאמנות פולנית מודרנית. הבניין אמור להיות מושלם רק בשנת 2020 אולם המוזיאון אינו שוקד על שמריו. במקום מתקיימים תערוכות קבועות ומתחלפות, ומהפרסומים, אני למד כי המוזיאון עורך מגוון רחב של פעילויות ייחודיות בתחומי האמנות החזותית, האדריכלות, הקולנוע והתיאטרון. כאשר היינו שם בימים הראשונים של תחילת מאי הצטרפנו לאחד המיצגים שנערכו במקום. במהלך המיצג נאספנו חבורה אקראית של מבקרים ושוחחנו עם רומן – רקדן ופילוסוף כהגדרתו, על משמעות הזמן. השיחה המרתקת, צריך לומר, נוהלה תוך כדי הליכה איטית, עקב בצד אגודל ברחבת אחד האולמות, כאשר רומן מוביל אותה כשהוא מהלך אחורנית ופניו מופנות אלינו. מאוחר יותר הציג אחד האמנים מופע סטריפטיז חלקי תוך שהוא נצמד אל קירות הזכוכית ומנסה ליצור קומיניקציה עם העוברים והשבים בחוץ.

האביב של ורשה

אם תחזרו לרגע לארמון התרבות והמדע ותעלו לקומת התצפית (קומה 30) תוכלו מן הסתם להבחין בכיוון מזרח, עוד לפני הנהר, באחד האתרים היותר מרתקים בעיר. האסוציאציות הראשוניות שעלו אצלי בעת הבקור במקום הזה היו גני בבל והספרייה הגדולה של אלכסנדריה. אני מדבר כמובן על הספרייה החדשה של אוניברסיטת וורשה, והגג המדהים שלה. הגיאוגרף והאדריכל הישראלי מיכאל יעקובסון מיטיב לתאר את המקום בבלוג שלו; הספרים הם לא בהכרח מה שמעניין בספריית אוניברסיטת ורשה, הוא כותב, אלא הגן הענק, העשיר והמיוחד, שהופך את בניין הספרייה לאחת מיצירות האדריכלות הראויות…"אין פה בניין עם גן על הגג, אלא בניין וגן שמשתלבים זה בזה באופן אחיד, עם קשר הדוק בין פנים לחוץ, בין קשה ורך, חם וקר, מוגבל וחופשי. זה לא גן וזה לא ספרייה אלא יצור חדש".

בחזית הספרייה, מוצבים לוחות ענק עם טקסטים בשפות שונות מהתרבות האנושית. לצערי לא יכולתי להיכנס פנימה, אולם מהגג אפשר לקבל יותר מרמז לגבי מה שקורה בפנים. הגנים עצמם כוללים, בין היתר, צמחייה מרשימה, מסלולי הליכה, בריכות, מפלים, גשרים, מתקני הצללה, כיפות זכוכית, כיפות עטורות צמחים, לוחות סולרים ועמדות תצפית כלפי חוץ, ופנימה אל תוך אולם הספרייה. ממבט מלמעלה אפשר להבחין בסטודנטים השוקדים על מלאכתם ובקבוצת פסלים של אישים מלומדים הניצבים על עמודים גבוהים, המעוטרים בכתובות, שמתבוננים, אולי משגיחים, על מלאכת אגירת הידע הנעשיית במקום.

היה קצת קשה לעזוב. לרגע היה נדמה כי גם הטבע משתף פעולה עם יפי המקום. הרוח שהתחזקה מעט הניעה, טלטלה את סביוני האביב שהיו פזורים במקום. במשך שעה ארוכה ירדו לאיטם מהשמיים תפרחות לבנות של מה שמכנים במקומותינו שערות סבא. ציציות השיער הלבנות הללו התעופפו לאיטם באויר עד ירדו וכיסו את הדשא שמסביב.

————

    צילומים – עמי בן בסט©                 

הכתבה התפרסמה במגזין "מסע אחר" כאן:  http://www.masa.co.il/article/7957