החיפוש אחר עצמים שאינם במקומם, תנועות חריגות, מראות לא מוסברים, ושיבושים אחרים בסביבה הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי הללו. מה יוצא מזה? לא הרבה, ובכל זאת_
—————-
תזזית
הספור הזה מתחיל באובססייה. אני מדבר על היצר הזה שלי לתור ללא הרף אחר כל אותם שינויים זעירים ובלתי צפויים בתבנית הקבועה של המציאות, או אם תרצו, אותן הפרעות במהלכם הרגיל של החיים. בכל מקום אליו אני הולך, או נמצא, העיניים משוטטות להן כל העת אנה ואנה, לצדדים, לאדמה, לשמיים ולכל מקום שבו יכול להתרחש דבר כזה או אחר. כאילו אני מסרב להניח לעולם לקרות בלי שאני אהיה שם בקרבת מקום. יכול להיות שאפשר לקרא לחוסר המנוח הזה סקרנות יתר, או אולי דווקא סוג של גחמה, לא יודע.
ובכל זאת, יש במעקב הזה אחר השיבושים שבסביבה הרבה סיפוק. לא פעם אני רושם לעצמי נצחונות קטנים לאחר שזיהיתי הפרעה, או אירוע חד פעמי מרתק שמתרחש בסביבה שלידי. דוגמא טרייה העולה בזכרוני הינה המקרה עם סוס הסבון.
לא מכבר, כאשר הלכתי עם קבוצת חברים אי שם ברחובות לונדון, צדה את עיני מרחוק פסל בדמות של פרש על סוס שהיה ממוקם בכיכר קטנה. משהו שם לא נראה לי בצבע ובמראה הפרש, והלכתי לבדוק מקרוב, רק כדי לגלות שמדובר בפסל משונה ההולך ומתכלה לאיטו. תיאור מפורט של השתלשלות האירועים אפשר למצא כאן.
גיבור של סרט אנימציה
השינויים אותם אני מחפש, אינם חייבים להיות דרמטים או כאלה שמשנים את העולם. זו יכולה להיות גם רק תגלית של רגע, או נצנוץ חמקן שעשוי להתגלות כלא כלום. מידת השונות של האירוע אינה חשובה כמו החותם שהיא מותירה בנו. כמו למשל מה שקרה אתמול בסוף היום ברחובה של עיר דרומית קטנה.
מרחוק זה נראה לי כמו דמות צהובה שחרחרה עם כתמים של ירוק , מין גיבור מצוייר מסרט אנימציה של פיקסאר. זה נראה בעיני האייפון שלי בערך כך:
הצבעים הללו הציתו בי זכרון רחוק של יבשת רחוקה ושל קבוצת נערים שעטו על עצמם צעיפים בצבעים דומים. הם ישבו להם על המדרכה אי-שם בארושה, עיר קטנה בצפון טנזניה. אל ארושה הגעתי בזמנו במסגרת פרויקט שערכנו במגזין "מסע אחר", ובמהלכו שחזרנו יחד עם הזמר גידי גוב מסע הסטורי אל מקורות הנילוס עם כדור פורח.
הנה קטע קטן מהסרט (המון הפקות-בימאית איילת מנחמי):
הדק האסוציאציות
ככל שהתקרבתי אל הדמות המוזרה, זו הלכה ונחשפה עד שהתממשה לכדי דחליל שנוצר בצורה לא מכוונת באמצעות ערימת בגדים וצעיפים שהוטלה למדרכה מתוך שקית אשפה צהובה. חשבתי לעצמי כי ערימת הבגדים המוזרה הזאת שנשפכה לרחוב על-ידי יד נעלמה, עשתה את שלה; היא החזירה אותי לרגע לאפריקה, העיפה אותי לשחקים ואל מראות קסומים ויפים במיוחד.
אסוציאציות וזכרונות נרקמות ונעלמות להן לעיתים בשבריר שנייה ממלאות את התפקיד החשוב שלהן בשגרת החיים. לא פחות חשובים, הם הקטליזטורים, אותם הדקים (Triggers) המתגרים, פעם אחר פעם, במאגר הזכרונות הביולוגי שלנו, וגורמים לאירוע, כזה או אחר לצוף, ולו לרגע אל מחוזות הווה.
במובן הזה, הדחליל הדמיוני ש"התיישב" לו שם על המדרכה עשה עבודה טובה.
————
הי, זה אני. היה לכם נחמד? מעניין? מעצבן? למה שלא תזרקו מילה כאן, בתגובות..