מכירים את הקטע הזה שגמרתם סופסוף את ארוחת הערב עם החברים (היה כיף) ואתם מלווים אותם לכיוון הדלת? לא פעם ולא פעמיים קורה שהקבוצה של האורחים והמארחים כאחד פשוט נעצרת על הסף ומתחילה לנהל שיחות ארוכות, כאילו שהערב נפתח מחדש.
מה גורם לשיחות המפתן הללו? מה בדיוק קורה שם? ולמה נראה שדווקא באיזור הדמדומים הזה מתקבלות ההחלטות החשובות באמת?
————
חברים זה שמחה
הקטע מוכר וידוע. אתם מארחים בביתכם קבוצה של חברות וחברים לארוחת ערב טובה, ומבלים באכילה ושיח על נושאים ברומו של עולם, לא פעם עד לשעות הקטנות של הלילה. אם אתם זוג בורגני מן השורה, בהחלט אפשר שאתם שחים לכם בענייני מסעדות טובות, רכילות מקומית, פוליטיקה ונסיעות לחו”ל, בסדר כזה או אחר.
אלא שמגיע הרגע ונהייה קצת כבד. השעה מאוחרת. בכל זאת עבר עליכם יום לא קל. ההכנות, ההתרגשות, השכבת הילדים, סידור השולחן, ההגשה והשיחה עם הצחוקים לתוך הלילה, כל אלה גובים את המחיר שלהם. אתם לא לבד. גם האורחים שלכם לא ממש רעננים בלשון המעטה. גם עליהם עבר יום לא פשוט וגם הם מתים כבר לממש את אותו פרץ של חופש רגעי שמציע סוף השבוע.
ואז, בשלב מסויים מישהו מהאורחים (לעולם אלה יהיו האורחים(!) מציין, כאילו דרך אגב, שנהיה כבר מאוחר. לעיתים מתלווה לגילוי הזה משפט עם הומור עייף שאומר משהו כמו: הצקנו לכם מספיק וצריכים לזוז. בדקות הקרובות לאחר ההכרזה, אנשים מתחילים לקום, להתארגן ,לעיתים תוך תנועה איטית לקראת דלת היציאה.
רגע לפני הפרידה..
כאן בדיוק מתחילה דרמה כבושה ורווית יצרים שעשויה להימשך בין 7 דקות ל-16 דקות במקרים הקשים. בשלב הזה ניצבים, על הסף, זה מול זה, שני מחנות של אנשים; מארחים שפוכים מעייפות שמתים ללכת לישון, מול אורחים שמבקשים מצדם להגיע הביתה במהירות. הסטטוס קוו שנוצר הינו עדין במיוחד ולא קשה להבין למה; מצד אחד ישנם המארחים שלא רוצים להיראות כאלה שמגרשים ונחפזים ל”היפטר” מאורחיהם החביבים, ומצד שני, האורחים שמרגישים לא נעים לעזוב את החברים עם כל המהומה והבלגן.
הזמן עוצר מלכת
ברגעים הללו משחקים תפקיד אוסף של מוסכמות ומנהגים חברתים, יחד עם ים של נקיפות מצפון ותחושות של אי נעימות, תערובת אנושית מסוכנת במיוחד. כמה שהרגשות עזים יותר, נקודת הקיפאון חזקה יותר. מבחינה פיזיקלית אפשר לדמיין מצב שבו קיימים שני כוחות שווים המבטלים אחד את השני, מה שגורם לקבוצת האנשים להתקע במקומם. התוצאה, כפי שאתם בודאי מכירים, הינה שיחה הולכת ומתמשכת ליד דלת היציאה והזמן, נדמה, עוצר מלכת.
לסף, מסתבר, כח משלו. הידיעה הוודאית כי ההתנתקות בין שתי הקבוצות אמורה להתממש כל רגע, נוסכת, כך נראה, משמעות מיוחדת לרגעים הללו. מחקרים מלמדים כי השיחות על הסף עשויות להכיל אלמנטים חדשים שלא עלו קודם לכן בישיבה בצוותא סביב לשולחן. כך או כך, אלו שיחות פרגמטיות ופוריות במיוחד. לא פעם גם מתקבלות דווקא באיזור הדמדומים הזה שליד דלת היציאה, שורה של החלטות מעשיות, למשל, הליכה משותפת להופעה של שלמה ארצי, הזמנה ספונטנית של חברים לארוע עתידי, או אפילו נסיעה משותפת לחו”ל.
ההוויה האנושית
קורה גם אצלכם? אני מניח שבוורסיה כזאת או אחרת, התשובה תהיה חיובית. מה עושים? הרי כולנו אוהבים את החברים שלנו והיה נורא נחמד ביחד, ובאמת קשה להיפרד. אותו הדין לגבי האורחים. גם להם היה בילוי נפלא, ובאמת קשה להם לעזוב את הבית ולהותיר את החברים עם כל המהומה. נו? הבנתם את המילכוד? האם יכול להיות ששיחות המפתן האלה הינן חלק מההווייה האנושית וישארו במתכונתן לעולם ועד, לפחות כל עוד שנשאר בני אדם?
וממש בלי קשר, חבר עימו חלקתי לא מכבר את ההרהור הזה הציע למדוד את עוצמת האירוע לא רק בזמן של ההמתנה (והדיבורים) ליד הדלת, אלא בעוצמתן של אנחות הרווחה שמשמיעים שני הצדדים, מיד לאחר שהדלת נטרקת*.
————-
——————————————
* המדובר כמובן בהרהור תיאורטי שספק אם הינו מעוגן בקרקע. בכל מקרה, למהרהר לא ידוע אם הנושא הזה נבדק אי פעם, ובודאי אם נעשו איזה שהם מחקרים בנושא.