גולגולות, גורלות ומספרי מזל

ערי מתים, מערות קבורה, קטקומבות, כנסיית גולגולות..אלה הן חלק מאותן אטרקציות ברחבי העולם שאנחנו, או לפחות חלקנו, אוהבים לבקר בהן. יש משהו במפגש הישיר הזה עם מה שאפשר לכנות "התוצר הסופי" של הגוף שלנו, שמעורר בנו רתיעה ופחד עמום מהסוף הבלתי נמנע, אבל גם, אולי,  קצת הקלה, שהרי אלה הן עובדות החיים וגם אנחנו, בסופו של דבר, עדיין כאן.
זו פחות או יותר התחושה שהייתה לי בעקבות בקור שערכתי לא מכבר במערת הקבורה פונטנלה (FONTANELLE) בנאפולי שבאיטליה. הסיפור מאחורי פונטנלה, כך נדמה, חריג ויוצא דופן, לפחות בגלל ההתרחשויות המוזרות שהיו נהוגות במקום עד מחצית המאה העשרים.

—————————————————–

היסטוריה של קטאסטרופות. את סיפור הגולגולות הנפוליטני הזה אפשר אולי להתחיל במאה ה-17, וזאת למרות ההיסטוריה הארוכה והדרמטית של נאפולי שעברה אינספור מלחמות, כיבושים וחילופי שלטון. מאז שנוסדה על ידי היוונים, אי שם במאה השביעית לפנה"ס, עברו בה אוסטרוגותים לומברדים, מוסלמים, ביזנטים וספרדים, ומאוחר יותר גם אוסטרים וצרפתים. תחת השלטון הספרדי, עם אוכלוסיה של מעל ל-300,000 תושבים, הייתה נאפולי של המאה ה-17 אחת הערים הגדולות באירופה. חלק ניכר מתושבי העיר גרו בצפיפות רבה וסבלו מעוני מחפיר. בחודש יולי 1647 הצליח מאזאניילו (Masaniello) דייג נפוליטני צעיר לגייס המונים על מנת למרוד בממשל הספרדי. ההתקוממות ההירואית הזאת דוכאה לאחר כשנה והמצב רק הלך והחמיר.

במאה הזאת תסבול נאפולי לא רק מהתקוממויות שדוכאו באכזריות, אלא גם מתקופות של רעב קשה, כמה רעידות אדמה, ולפחות חמש התפרצויות קשות של הווזוב, הר הגעש המפורסם שמצוי בסמוך לה. הראשונה בהם בשנת 1631 היתה קטלנית במיוחד וזרם הלבה שנפלט מההר קבר כפרים רבים והרג כ-3000 בני אדם. עד לסוף המאה יהיו עוד ארבע התפרצויות וולקניות שיגרמו גם הן למספר גדול של אבידות. אולם את המכה הקטלנית מכולן הביאו המגיפות.

נאפולי ממרומי הווזוביו (נובמבר 2016)dscn6455

המגיפה הגדולה. בתקופה הזאת רבות מערי אירופה סבלו מצפיפות אוכלוסין ומצב סניטרי ירוד במיוחד. אלה היו תנאים אידיאלים להתפשטות פרעושים, חולדות ומכרסמים אחרים ואיתם מגיפות דבר המוניות. נראה כי מקורה של המגיפה שתכה את נאפולי היה באלג'יר בסביבות שנת 1645. משם היא התפשטה והגיעה לעיר ולנסיה בספרד, ומשם, לערים ספרדיות אחרות. בשנת 1652 היא הגיעה לסרדיניה, וכמה שנים אחר כך, בשנת 1656 היא כבר השתוללה ברחבי נאפולי וסביבתה.

באוגוסט אותה השנה גבתה המגיפה את חייהם של כ-150.000 בני אדם, כמחציתה של אוכלוסיית העיר. כאשר בכל משפחה יש מת או שניים, ולעיתים גם יותר, נקל להבין את אווירת החרדה והבהלה ששררה אז בעיר. המוני המתים הובאו למקומות הקבורה, ונקברו, על פי רוב, בחופזה, בצורה אנונימית וללא כל טקסי אשכבה. באשר למקום הקבורה, הפתרון שמצאו הספרדים, אדוני העיר, היו החללים הגדולים של מערת פונטנלה המצויה בפרברים המערביים של נאפולי (אזור Rione Sanità), בשיפוליה של גבעה גדולה המכונה Capodimonte.

המערות הללו המשתרעות על פי הערכות על שטח כולל של כ-30,000 מ"ר הינן שילוב של מכרות טוף שנכרו במהלך בנייתה של נאפולי ופרבריה לאורך השנים, יחד עם חללים ומערות טבעיות וניקבות שנוצרו עוד בתקופת היוונים והרומאים. עם פרוץ המגיפה, החליטו כאמור שלטונות העיר לנצל את מערת פונטנלה לקבורה המונית, ומרבית השרידים המצויים בה כיום – כ-40,000 פריטים משוייכים למגיפה של 1656. אלא שאלה רק הערכות וישנם אלה המדברים על כך שבשכבה עמוקה יותר במערה טמונים שרידי עצמות וגולגולות של מאות אלפי מתים. אפשר להבין את ההערכות הללו מאחר ומערת פונטנלה תמשיך לשמש כעיר מתים עוד כמאתיים שנה אחר, תקופה במהלכה ימשיכו להתרגש על העיר מגיפות ופורענויות שונות.

פונטנלה – החלל המרכזיdsc07836

שיטפון ברחובות. בצוק העיתים נתפשה פונטנלה כמשכנם האחרון של אנשי העם הפשוטים והמתים האנונימים. העובדה שמערת פונטנלה הכילה גופות חסרי שם שהונחו במקום ללא טקסי תפילה ואשכבה הולמים כגון טקס היפרדותה של הנפש מהגוף, הפכה את המקום בעיני התושבים לאתר המזוהה עם מוות שמכה ללא רחמים, ומקום רדוף שצריך להתרחק ממנו. סוג של גהינום. יכול להיות שתרמו לכך גם התרחשויות נוספות כמו אותן סצינות מקבריות שתוארו על ידי חוקר מהמאה ה-19 (Andrea de Jorio), לפיהן בחורפים קשים במיוחד, חלק מהעצמות והגולגולות שנטמנו בפונטנלה נשטפו עם המים וזרמו בצורה גלויה ברחובות נאפולי.

paul_furst_der_doctor_schnabel_von_rom_hollander_version
Copper engraving of Doctor Beak. a plague doctor in 17th century Rome, circa 1656

השלטונות ניסו לעצור את המגיפה בכל מיני אמצאים שונים ומשונים, לרבות הגבלת התנועה לעיר, אלא שהאמצעים הללו, כמו גם מצבו של הידע הרפואי במאה ה-17, לא הותיר להם כל סיכוי. ברחבי אירופה כולה נהגו הערים מוכות המגיפה לשכור שירותיהם של מרפאים שכונו: רופאי המגיפה. אלה התמחו כביכול ברפואת חולי הדבר ומגיפות אחרות. מיותר לציין שהשירותים הללו לא ממש הועילו וגם נסתיימו לא פעם בהדבקת המרפא עצמו. אגב חלק מהמרפאים חבשו מסיכות דמויי ראש ציפור. המסיכות הללו הכילו שורה של תמציות וחומרים ארומטים שהיו אמורים להגן על חובש המסיכה מפני נשימת האויר המזוהם שהיה לדעתם הגורם למגיפה.

תרבות מורבידית. לקראת סוף המאה ה-19 (1872) לקח על עצמו כומר איטלקי, האב גאטנו ברבטי (Barbati) להשיב את החסד למערת פונטנלה ולעשות משהו לטובתן של הנשמות האובדות שהיו מצויות כאן בשפע. img_0728הרעיון היה לתת כבוד אחרון למתים, במיוחד לעניים שבהם שמשפחותיהם לא יכלו לשאת בהוצאות הקבורה. ברבטי וצאן מרעיתו החלו למיין ולקטלג עצמות וגולגולות. במהלכה של מלאכת מיון הם הוציאו את שאריות השלדים וערמו אותן בתוך גומחות, איצטבאות, ארונות ומדפי עץ. (בתמונה-פסלו של הכומר ברבטי המצוי בפונטנלה).

העניינים התגלגלו במהירות עד שהפכו לסוג של אובססייה ופולחן. אנשים החלו להגיע למערות על מנת לבקר את הגוגולות ולטפל בהן תוך שהם נושאים תפילות לזכרם. הטיפול כלל לא פעם רחצה וניקוי וגם הבאת פרחים, תמונות ותשורות שונות. היו גם אלה שאימצו את המתים האנונימים תוך שהם נותנים להם שמות משלהם, ואף מתייעצים עימם בחלומות. ההתיעצות הזאת כללה מידי פעם גם פניות מרגשות והגשת בקשות, לעיתים בפתקי נייר שהיו נתחבים לארובות העיניים בגוגולת המת.

גולגולות של תקווה ומזל בחייםdsc07802

פולחן המתים  של פונטנלה נעצר לזמן מה במלחמת העולם השנייה. העיר נאפולי סבלה אז מהפצצות כבדות במיוחד של בעלות הברית והחללים התת קרקעים במערה הפכו למקום מקלט לאזרחי העיר.

אלא שעם סיום המלחמה (1945) הפולחן התחדש ביתר שאת. המערות הפכו, בין היתר, למקום משכנן של אגודות שונות שעסקו בעיסוקים שונים ומשונים כגון מגיה שחורה. היחסים עם המתים, כך נדמה, הלכו והתהדקו. גולגלות מאומצות הונחו אחר כבוד בקופסאות עץ מיוחדות, ויוחסו להן שורה של יכולות וכוחות מאגיים, כולל האפשרות לחזות את העתיד, לרבות מספרי מזל בהגרלות, וכד'. מתי העבר הפכו לסוג של מושיעים ונותני תקווה לקבוצה גדולה של מאמינים.

dsc07822

מערכת היחסים המשונה הזאת עם הנפוליטנים המתים הופסקה בשנת 1969 על ידי הקרדינל של נפולי (Ursi) שהורה על סגירת המערה. במקום החלו אז מאמצי שיחזור של היסודות והמבנים, מאמצים שהתחדשו לפני כ-15 שנה ונועדו להכשיר ולפתוח את האתר למבקרים. אפשר וכדאי לבקר. הכניסה למערה חופשית ופתוחה בכל ימי השבוע, מהשעות 10 עד 5 אחר הצהריים. באתר מסבירים שהכניסה חינמית אבל ממליצים לקחת מדריך בן המקום כי אחרת "תראו במקום רק גולגולות ועצמות"

—————————————

—————————————————————————

השאר תגובה