טוק! טוק! טוק!

הם הופיעו במהלכה של המהפיכה התעשייתית באנגליה כשהם חמושים במקלות ארוכים, וכל תפקידם היה להלך ברחובות העיר ולהקיש על הדלתות או חלונות חדרי השינה של הלקוחות שלהם על-מנת לעוררם לעמל היום. השעונים המעוררים האנושים הללו נעלמו זה מכבר מהעולם אבל הם השאירו לנו מורשת תרבותית מרתקת, וגם כמה תובנות על החיים שהן אקטואליות גם היום.

knockerup2.jpg

——————————-

"Knock, knock, knockin' on heaven's door" – Bob Dylan

הקשה עיקשת. השורה האלמותית הזאת מהשיר של בוב דילן היתה לי בראש כאשר ראיתי את התמונה הזאת של האיש המקיש. אין כמובן כל קשר בין השניים למעט נושא ההקשה, אולם אסוציאציות אינה דבר שמכוונים אליו. כך או כך, האיש עם המקל בתמונה הוא מה שהיה נהוג לכנות באנגליה הויקטוריאנית: נאקר-אפ (knocker-up). הוא אחז במקצוע ייחודי שעבר זה כבר מהעולם וכל ייעודו היה להעיר אנשים בשעות בוקר מוקדמות.

הוא עשה זאת באמצעות הקשה עיקשת על הדלת, ולעיתים על חלון חדר השינה, עד שהלקוח הישן התרצה והראה פנים עירניות בחלון. מה שהיה משחרר את המקיש להמשיך הלאה על מנת לעורר את הלקוח הבא. הנקשים המעוררים היו פופולארים למדי באנגליה התעשייתית של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20. בתקופות הללו הנהיגו תעשיות רבות כמו תעשיות האריגה והטכסטיל, המספנות והמכרות, עבודה במשמרות, מה שחייב את העובדים להיות בעבודה עם אור ראשון. במקביל, טכנולוגיות ההשכמה כגון שעונים מעוררים היו אמנם בנמצא אולם מחירם הגבוה יחסית לא היה בהישג ידם של הפועלים הפשוטים וקשי היום.

333.jpg

חוטים מלופפים. לא מכבר הקדיש הבי.בי.סי תוכנית שלמה למקישים המעוררים ושם נטען, בין היתר, כי נקישות ההשכמה הללו הוסיפו להישמע במספר פרברים תעשיתיים בערים בצפון אנגליה עד שנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים. המקישים היו בדרך כלל נשים וגברים מבוגרים, לעיתים גם שוטרי מקוף שניצלו את סיורי הבוקר בשכונות כדי לעשות קצת כסף מהצד. ואכן התשלום היה מועט וזאת בלשון המעטה. המדובר היה בדרך כלל בכמה פני בודדים לשבוע, אולם התשלומים נקבעו פרטנית והיו תוצאה של מקח וממכר שהתקיים בין הנקשים ללקוחותיהם.

גם אמצעי ההקשה וההרעשה עם בוקר היו מגוונים וכללו מטות ואלות עץ, רעשנים וצפצפות. היו גם אלה שהשתמשו במטות עם כובעים מיוחדים ששמשו לכיבוי נורות התאורה בערים שפעלו על גז וכובו מידי בוקר.  קליינטים שבקשו השכמה אולם ישנו בחדרי שינה בקומות הגבוהות חייבו מקלות מוארכים במיוחד. עם הזמן כאשר התרבו תלונות של שכנים על הרעש הופיעו מקלות במבוק מוארכים עם חוטים מלופפים בקצה שאפשרו נקישה וחיכוך עדין יותר בזכוכית החלון.

BEAMISH.jpg
הגב' באוארס וג'ק הולכים להקיש – מזיאון Beamish

תרבות הקשה. מי יעיר את המעירים? מסביב לנקשים הללו התפתחה מסורת תרבותית מרתקת. התייחסו אלהם בעיתונים, בסיפורים ובמחזות מהתקופה ההיא. המפורסם בהם היה צ'רלס דיקנס שמזכיר אותם בקצרה ב"תקוות גדולות".  מלחין וזמר שירי עם אנגלי בשם מייק קאנאבן כתב שיר מקסים על המקצוע הזה שהלך מן העולם. הנה כמה שורות בתרגום חופשי:

ברחובות מרוצפים, קרים ורטובים // האיש המקיש מהלך, כמעט בגניבה // מתקתק, נוקש בחלונות הבתים // מעורר את העיר משנתה.   (האזינו לו כאן).

וישנו גם הסיפור החכם הזה שמגיע מהפולקלור העממי וקשור לשאלה האלמותית: מי יטפל במטפל, או במלים אחרות: אבל מי יעיר את המעיר?

We had a knocker-up, and our knocker-up had a knocker-up // And our knocker-up's knocker-up didn't knock our knocker up // So our knocker-up didn't knock us up // 'Cos he's not up!

השכמה עם אפונים. בספורי המקישים בולטות כמה נשים. הייתה למשל קרולין ג'יין קאזינס (Cousins) אשה קשת יום מהעיר פול בחבל דורסט שנקשה למחייתה בתחילת המאה ה-20 תמורת 3 פני לשבוע. והייתה גם  הגברת באוארס  (Bowers) מכפר קטן במחוז דוראם שהחלה להקיש במהלך מלחמת העולם הראשונה והיתה מוכרת בזכות ג'ק הכלב שליווה אותה לכל מקום. נקשית אחרת שהתפרסמה בתושייתה היתה מרי סמית'. הגב סמית' היתה בעלת מקצוע נמרצת ולעיתים גם חסרת סבלנות. היא נהגה לעורר את הלקוחות שלה ב- Upper east לונדון עם שפורפרת גומי באמצעותה היתה מתיזה גרגרי אפונה על חלונות חדרי השינה שלהם.

human-alarm-clock-2.jpg

אולם הדמות המרשימה מכולן הייתה גברת ווטרס (Waters) מעיר קטנה בצפון אנגליה. הסיפור האישי ןהמרתק שלה מגולל בהרחבה בכתבה בעיתון קנדי משנת 1878. בראיון המרגש הזה ווטרס, כבר בת 70, מספרת בהרחבה על 35 שנות הקשה. מתוך כך אנחנו גם מקבלים הצצה אותנטית על חיי היומיום הקשים וכמעט בלתי אפשריים בעת ההיא. הגב' ווטרס מצליחה לכלכל בעצמה משפחה שלמה, לרבות בעל נכה וילד, תוך שהיא מטפלת בכמה עשרות לקוחות שהתגוררו במקומות שונים, ולכל אחד מהם שעת השכמה משלו, החל מ-3 בבוקר. עם הזמן, היא אומרת, אתה מסדר את השעות ומוצא קיצורי דרך בשכונה.

Screenshot (84) - Copy.png
ראיון עם הנוקשת גב" ווטרס העיתון הקנדי  (The Huron Expositor (1878

ישנוניים. ווטרס מתארת בראיון את עבודת ההקשה בימי החורף הקשים, כאשר בחוץ חשוך וקר ורטוב, ולעיתים גם משתוללת סערה ויורד שלג כבד. אפשר ללמוד בראיון כמה טיפים עסקיים הנכונים גם לימינו אלו. למשל, איך מתעמתים עם לקוחות מרי נפש וזעפנים? או איך דואגים שאנשים שלא שילמו על השכמה, לא יהנו מההקשות המתבצעות בחלון של הלקוח השכן? וישנם גם המפגשים עם לקוחות טובי המזג שעשו הכל להנעים את זמנה. לדוגמא, אותן שתי אחיות שהתייתמו בגיל צעיר ולא נפרדו גם בחיהם הבוגרים. האחיות חסכו פרוטה לפרוטה בעבודה בטחנת הקמח עד שהצליחו לרכוש ולרהט דירת חדר קטנה. הגב' ווטרס הקישה על חלונם מידי בוקר במשך שנים רבות, ולדבריה, הן תמיד שילמו בזמן וסרבו לכל הנחה.

שעונים מעוררים שהיו במחיר שווה לכל נפש התחילו להכנס לעולם בסביבות 1910. אלא ששעונים, כמו שמציינת ווטרס, אינם יעילים: "שעון לא מצליח לעורר את הישנים. ואם הוא כן מעורר אותם, הם עדיין ישנוניים..הצלצול מסתיים והם נרדמים שוב". מה שהיא אינה אומרת אבל רומזת זה שטכנולוגיה אינה תמיד הפיתרון, ומה שיכול לעזור זה המגע והנגיעה האישית. מה שכנראה נכון גם היום.

————————-

—————————————————————–

4 Comments

  1. בצבא עבדתי במשמרות. אנשי משמרת בוקר היו רושמים את שעת ההשכמה ואנשי משמרת לילה היו צריכים לבוא להעיר אותם בדיוק בשעה היעודה. לא אהבתי להכנס לאנשים לחדר ולשינה. אבל היתה אחת שהשכימה כל כך יפה שעד היום אני זוכרת את הקול שלה קורא בשמי בעדינות, קרוב קרוב לאוזן…..

השאר תגובה