אני זוכר את קורס הצניחה שלי בצבא כחווייה די סתמית, רחוקה מאד ממשהו הירואי. לא חשבתי למשל מה יקרה אם המצנח לא יפתח, וגם החיים לא עברו מול עיני כאשר הגעתי לדלת המטוס. האמת היא שכאשר הייתי מול הפתח, לא ממש רציתי להיפרד. אבל איכשהו, ספק קופץ-ספק נדחף, מצאתי עצמי בחוץ.
והנה לפני כמה ימים נקלעתי, כמעט במקרה, לאתר הצניחה בפלמחים. מטוס ההרקולס עשה סיבובים באוויר וקהל של צופים נרגשים הביט מלמטה. בהפרש של כמה עשרות שנים וממרחק של כ-400 מטרים, הכל נראה אחרת. אני מסתכל על הדמות הזעירה המיטלטלת בשמיים וחושב על הקפריזות של האבולוציה ועל העובדה שגופנו המגושם משהו בנוי להליכה או לריצה על קרקע של כוכב לכת עם כח כבידה משמעותי. לא נוצרנו על מנת לרחף באוויר, ובוודאי שלא להיות תלויים בין שמיים וארץ.
ולכן אני אוהב כל כך את התמונות הללו_
(לחצו להגדלה)
————————-
———————————————————