הגילוי שהתבשרנו עליו בימים האחרונים לפיו נתגלתה מערכת שמש עם שבע פלנטות הדומות בגודלן לכדור הארץ הוא כמובן מרתק ואפילו מרגש. סביר להניח שבימים הקרובים תראו בכלי התקשורת השונים מדענים שינסו להפיח חיים בסיפור הזה, אבל כדאי להשאר בפרופורציות.
השאלה אודות אפשרות קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ היא לא רק שאלה עתיקת ימין שמעסיקה את החברה האנושית מאות ואלפי שנים, היא גם מסוג אותן שאלות שאתה עומד חדל אונים מולן. זה לא ממש משנה אם הסיכויים לכך שחיים התפתחו גם במקומות אחרים ביקום גבוהים מאד. במיוחד כאשר אתה יודע שיש בגלקסיה שלנו בלבד כ-200 מיליארד שמשות, וכנראה יותר ממחציתן הן מערכות שמש עם כוכבי לכת סביבן, אתה גם יודע שהכימיה דומה בכל מקום ובודאי חוקי הטבע. הכל נכון אבל כל זה אינו מקדם אותנו, ולו במילימטר אחד לידיעה המוחלטת, לאותו רגע שבו נדע בצורה וודאית שאנחנו לא לבד ביקום.
די מתסכל. אני אישית עוסק בשאלה הזאת מאז היותי נער. לפני כ-15 שנים אף הייתי שותף בכתיבתו של "מסע אל התבונה" שעסק בדיוק בשאלה הזאת. מאז, התגלו עוד ועוד "סימני חיים". למשל מים בירחים במערכת השמש, מערכות שמש פלנטריות המזכירות את זו שלנו, ועוד ועוד. יתירה מזאת, התרבות שלנו השלימה זה מכבר, לפחות בחלקה, עם הרעיון הזה ועובדה שעולמות הספרות, הטלוויזיה והקולנע עמוסים בחייזרים שהגיעו מעולמות אחרים.
אז מה? נכון לעכשיו, וזה כבר נאמר קודם, המרחק לאותה הכרה וידיעה וודאית אודות קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ נשאר רחוק כמו שהיה. אם תרצו את זה במספרים, אז הנה אחד: 378,400,000,000,000 ק"מ. זה המרחק לאותה מערכת שמש עם שבע הפלנטות שמדעני נאסא פרסמו את דבר גילוייה לאחרונה. אם הייתי נניח כמה פוטונים של אור, זמן הנסיעה שלי הלוך וחזור לאותה שמש המכונה: TRAPPIST1 (במהירות האור, כ-300,000 ק"מ בשנייה) היה 80 שנה!
אני לא אומר שצריך להפסיק לחפש. הציוויליזציה שלנו צריכה להשאר במצב של כוננות מתמדת ולהמשיך להתרגש, גם אם החיפוש ימשך וימשך. קשה להשאר אדיש כאשר רואים את התמונות שמגיעות ממירחים וכוכבי לכת בשוליה של מערכת השמש, כמו גם מרחבי הגלקסיה. במקרה הזה, צודק יותר מתמיד, הפתגם ההוא שאומר שהדרך לא פחות מעניינת מהיעד.
NGC 6357 מקום בו נוצרים כוכבים חדשים (NASA)