היה טוב ביחד, אבל זה נגמר

הבוקר הייתי צריך להוציא חשבונית. לא שזה דבר חריג וזה חלק מהעבודה אבל זה לא העניין. כאשר אחזתי בעט והתחלתי לחרוט את האותיות על הנייר, הרגשתי שאני עוסק באמנות שהולכת ונעלמת מהעולם. קצת לא נעים. בכל זאת, אנחנו, בני האדם, כותבים עם ידינו כבר אלפי שנים. יתירה מזאת, מחקרים מדעים מצביעים על כך שיש לכתיבה ביד תפקיד חשוב בפתוח היכולות הקוגנטיביות של ילדים ובני הנוער. אז למה נפרדים?

————-

רומן קצר מועד. אותיות כתב היד העברי, להבדיל מאותיות הדפוס, מתאפיינות בעיגוליות שבהן. כל אות היא ציור קטן שיכל להיות מאד אסתטי וגם מאד אישי. לכל אחד מאיתנו כתב יד משלו עם סיפור שלו. יש בה בכתיבה, לפחות בעיניים של בן המאה העשרים, סוג של הדר מסוים, מין טקסיות שבה הכותב מתייחד עם הטקסט ההולך ונטבע בנייר, כאילו יוצר עימו ברית הנחתמת לעד.

אלא שבהחלט יתכן שהשימוש במושגים כמו נצח, מופרז מעט. על רקע רעש הנקישות במסכי המחשבים והסמארטפונים, אפשר לומר כי הרומן שלנו עם האותיות הנחרטות באמצעות כף היד – ולא משנה באיזו שפה, הינו רומן קצר מועד. הופעת המחשב והמדפסת במאה הקודמת סימנו את התחלת הסוף. רבים מהטכנולוגיות והמדיומים שנקשרו לכתיבת היד הולכים ונעלמים, בינהם אפשר להזכיר את העטים הנובעים וכסתות דיו, היומנים, הפנקסים, הפתקאות והמכתבים – אותם מסרים אישיים שזוהו במשך מאות שנים עם העיפרון והעט.

IMG_7967

 

מי צריך את זה? האמת היא שכל פעם כאשר אני חולף ליד תבת הדואר האדומה והגדולה בפינת הרחוב שליד ביתי אני מתמלא פליאה. מי לעזאזל משלשל עוד מכתבים בתוכה? תחשבו לרגע על שרשרת הפעולות והפריטים המעורבים בהרפתקה הזאת הנקראית שליחת מכתב: נייר מכתבים, עט, מעטפה, בול, דבק, רישום הכתובת (+מיקוד), הליכה לתבה, שלשול המכתב, ריקון התבה, איסוף, מיון, דוורות והפצה. אם זונחים לרגע את הסנטימנט הרגשי אפשר בהחלט לזקוף גבה ולשאול, מי באמת צריך את זה?

כולנו צריכים. לפחות בינתיים וכל עוד שיהיו חבילות ומסמכים רשמיים שצריך לתת ביד. הבוקר למשל שלחתי חשבונית בדואר. לשם כך נאלצתי ללכת לסניף הקרוב לקנות מעטפה ובולים. אחר כך התיישבתי וכתבתי בקפידה ובכתב יד מסודר וברור ככל האפשר את הפרטים על גוף החשבונית. רשמתי בזהירות את הכתובת במעטפה, לחלחתי בלשוני את שוליה, הדבקתי, הדקתי את הבול למעלה מימין, ויצאתי לכיוון התבה. יכול להיות שההסטוריונים של העתיד יביטו בטקס המשונה הזה שערכתי בהשתאות מסויימת.

IMG_7972                                                                                               מקום פולחן קדום?

הולך ומשתנה. ובכל זאת נראה כי הפרידה המתקרבת מכתב היד אינה מובנת מאליה. מחקרים רבים, כולל כאלה מהשנים האחרונות, קושרים לכתב כתרים רבים. מסתבר כי מלאכת היד הזאת שהיא בעצם אינטרקציה בין אצבעות היד, העיפרון, הנייר, וכמובן, העיניים והמוח, היא משימה מורכבת במיוחד. חוקרי מוח מדברים על פעולה המחייבת קוארדינציה של מכלול תהליכים מוטורים וקוגניטיבים. על פי כמה וכמה מחקרים שאת תמציתם אפשר לראות כאן, נראה כי הכתיבה ביד מעוררת אצל ילדים את אותם איזורים במוח שמטפחים את החשיבה והתכנון. היא גם מחדדת את הזיכרון, מקדמת מיומנויות כגון קריאה, יצירת רעיונות ואגירת מידע.

אופסס! הבעיה היא שאנחנו משתנים! הבן אדם שהכתיבה ביד עושה לו טוב, הולך ונהייה מישהו אחר. אין כאן משהו דרמתי. זה קורה לאט לאט. בין החשודים העיקריים: טכנולוגיות חדשות שהולכות ומייתרות אברים ומיומנויות שונות שרכשנו במאות אלפי שנות אבולוציה. ראו לדוגמא את כישורי האוריינטציה וההתמצאות במרחב שכל כך סייעו לנו בתקופות הלקט והציד. נראה כי מערכות הג'י.פי.אס – אותן טכנולוגיות הנעזרות באותות איכון הנשלחים מלוויינים בחלל הופכות את יכולות הניווט שלנו לחסרי שימוש ותועלת.

כעת דמו יצור עתידי המנסה לכתוב כתיבה תמה כשהוא אוחז עט ביד הרובוטית שלו? לא ממש מסתדר. אבל גם זו איננה אבחנה אובייקטיבית שהרי היא נאמרת בעיניים של הומו סאפיינס נוסטלגי ורגשן.

——————

*         *          *

תודה(!) שהגעת לכאן. "עולם ללא קופסאות" הינו תחנת תדלוק באוקטן גבוה של רעיונות, רשימות וספורי סף בתחומי המדע והטכנולוגיה, הפילוסופיה וההסטוריה של העבר (והעתיד).

הבלוג הזה הינו יצירה אישית ואינטימית, תוצאה של אובססייה וסקרנות שנמתחת לקצה. אשמח אם תבחן/ני את האפשרות להשתתף בהרפתקאות הללו בכל סכום שיראה לך. אני מצידי מבטיח להמשיך לשוטט ולהרים כל אבן – לפחות כזאת שנראית אחרת. תודה.

Other Amount: ILS

2 Comments

  1. להומו ספיאן הרגשן – כל הכבוד על הרשימה שעולה ממנה ניחוח של נוסטלגיה. רבים נוטשים את מלאכת הכתיבה ביד היכן שרק אפשר, ובוודאי לא עוצרים לרגע כדי לתת לעצמם דין וחשבון על כך.

השאר תגובה