שלושה מטרים של גללים

בשנת 1898 התכנסה בניו יורק וועידה בינלאומית חשובה בתחום התכנון האורבני. הנושא הבוער על סדר היום היה  גללי הסוסים. לא עניין של מה בכך. התחבורה העיקרית בערי העולם באותה העת היתה מרכבות ועגלות רתומות לסוסים שהסיעו אנשים וסחורות ממקום למקום. אלפי הסוסים שהילכו מידי יום ברחובות ערים כמו לונדון וניו יורק יצרו כמויות זבל אדירות שגרמו, לבד מצחנה איומה, לפקקי תנועה ולזבובים וחרקים נושאי מחלות. לאחר 3 ימים של דיונים נוקבים התפזרה הוועידה ללא תוצאות.

איש לא שיער אז כי תוך שנים ספורות יימצא לבעיה פתרון ישיר ואלגנטי – כלי רכב מוטורים שירחיקו את הסוסים מהרחובות. האם יכול להיות שגם למשברים עולמים עכשוויים, לא פחות דרמטים, יש פתרונות מעבר לפינה?

—————–

משברים עתידיים.      לא מכבר צפיתי בסרט מדע בדיוני הנקרא: “מה קרה ליום שני?” (What happened to Monday). הסרט קורה עוד כ – 30 שנים בעתיד, כאשר בעולם מתרחש משבר עולמי חריף כתוצאה מבעיות הקשורות בהתפוצצות האוכלוסין ובזיהום הסביבה. אוכלוסיית המין האנושי מתקרבת ל-10 מיליארד בני אדם, ונדמה כי כדור הארץ מתקשה להחזיק, או אם תרצו, לכלכל את מיליארדי בני האדם החיים בו.

במקביל, העולם העתידי הזה ממשיך להתחמם, המערכות החקלאיות מתמוטטות בהדרגה ושטחים עצומים מוכרזים כשטחי בצורת. גם הפתרון שנמצא; הפקת מזון באמצעות הנדסה גנטית, לא עובד וגורם לפגמים ומוטציות רבות. הרשויות מגיעות למסקנה כי המין האנושי נמצא בסכנה ומתקבלת החלטה להגביל את הילודה בעולם בצורה דרסטית, דהיינו, תינוק אחד למשפחה. 

 

“מה קרה ליום שני”, מצטרף לשורה ארוכה של ספרים וסרטים בדיונים המתארים מציאות דיסטופית שבה העולם נראה אפל, צפוף ומזוהם. האשם העיקרי הינו בדרך כלל האדם שמתנהג בצורה לא אחראית, החל בצריכה בזבזנית של מקורותיו, וכלה בזיהום האוויר, האדמה והמים. התסריטים העגמומים הללו שנולדו ברובם במחצית המאה האחרונה, באים על רקע שורה של משברים סביבתיים שהבולטים בהם הינן תופעות של זיהום האוויר והתחממות כדור הארץ הנראית בשנים אלה וודאית ודרמטית.

עקשנות שמשנה את מהלך הדברים.     אלא שיכול להיות שלא צריך להתייאש. ההסטוריה של כוכב הלכת שלנו, לרבות זאת מהעבר הקרוב יחסית, מראה כי לחלק מהמשברים הגלובלים והתסריטים הפסימים, שנראים מוחשים כל כך בזמנם, נמצא פתרון לעיתים מפתיע ביישומו המהיר. השינויים הללו שהיה להם תמיד היגיון כלכלי וחברתי, נדחפו לא פעם על ידי אנשים בודדים, יזמים עיקשים ויצירתיים שידעו לגייס, לשכנע, וגם להניע תהליכים ששינו את מהלך ההסטוריה.

 

דוגמא לאירוע כזה, משבר סביבתי וריחני במיוחד שנגע במיליוני בני אדם, הינו מה שמכונה: משבר זבל הסוסים הגדול של שנת 1894. בסוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20 התחבורה בערים הגדולות התנהלה ברובה באמצעות כרכרות וסוסים. על פי המגזין הבריטי History UK בשנת 1900 היו בעיר לונדון בלבד מעל ל-11,000 מרכבות סוסים. בנוסף להן שעטו ברחובות העיר אוטובוסי סוסים – כרכרות גדולות שכל אחת מהן נגררה במהלך כל יום על ידי 12 סוסים, ועגלות שהסיעו סחורות ממקום למקום. מה שאומר שבעיר כמו לונדון הילכו במשך יום ממוצע כ- 50,000 סוסים!

צניפות ותקתוק פרסות.   על היגיינה קשה לדבר. חיי היומיום בלונדון הויקטוריאנית לא היו סוגים בשושנים, וזאת בלשון המעטה. ערימות של גללי סוסים ושתן מלאו את הרחובות. כל סוס “ייצר” בממוצע, אם רוצים להיכנס לפירוט, עד 14 ק”ג צואה שמשכה זבובים וזחלים שהפיצו חוליים שונים ומשונים. הייתה גם בעייה של פגרים, הסוסים חיו בממוצע כ-3 שנים ורבים מהם היו קורסים ברחובות כך שהיה צורך לפנותם לפני שירקבו.

לונדון לא הייתה לבד. בעיר ניו יורק וסביבתה הקרובה היו בסוף המאה ה-19 כ-100,000 סוסים שהותירו אחריהם מאות טונות של זבל. בשנת 1880, לדוגמא, דווחו רשויות העיר כי במהלך השנה פונו מהרחובות 15,000 גוויות סוסים. מאמר שהתפרסם בטיימס הלונדוני בשנת 1894 הגדיר יפה את חומרת המשבר. תוך 50 שנה, צפה הכתב, כל רחוב בלונדון יכוסה בלמעלה מ-3 מטרים של גללים!

 

על רקע התחזיות הללו,  התכנסה בעיר ניו יורק בשנת 1898 ועידה בינלאומית גדולה לתכנון עירוני שדנה במשבר הגללים. לצערי לא הצלחתי למצא פרטים על סדר היום אבל אפשר לשער שעלו שם נושאים כגון, אחזקת סוסים במרחב העירוני, דפוסי האכלה ושתייה, מסלולי נסיעה של הכרכרות, וכמובן, פינוי הגללים.  כך או כך, הוועידה הסתיימה שלושה ימים לפני המועד שנקבע מבלי שהתקבלו החלטות כל שהן.

סביר להניח שמרבית האנשים שהשתתפו באותה ועידה וודאי לא שיערו כי הפתרון נמצא הרבה יותר קרוב ממה שהם חושבים. ואכן 10-15 שנים אחר כך כבר החלו לחלוף ברחובות הערים מכוניות וחשמליות, וקולות המנועים והצופרים החליפו את תקתוק הפרסות וצניפות הסוסים.

להתבונן בעולם מלמעלה.    יכול להיות שהקולות, ובמקרה זה גם הריחות של העבר נושאים עימם כמה מסקנות רלוונטיות לימינו אלה, כמו למשל האפשרות שקיימים פתרונות מהירים ליישום לתחלואי התקופה. זה מסתדר פחות או יותר עם העובדה שאנחנו נוטים, לא פעם, להחמיץ תהליכים שקורים מתחת לאפינו. הסבר שכיח לכך נמצא בנטייה האנושית לראות סדר באירועים ולהניח כי דפוסים ומגמות שאנחנו מזהים היום, יימשכו גם בעתיד. 

  פיטר טייל ממייסדי פיי-פל (PayPal) מסביר זאת יפה. הוא מציין, על פי ציטוט במגזין “מדיום“, כי רובנו נוטים להסתכל בעתיד בצורה של התקדמות קווית (ליניארית) ודבר גורר דבר, והמשמעות היא שאנחנו כל הזמן רק משפרים תהליכים ומוצרים קיימים. במקרה של משבר גללי הסוסים, לדוגמא, המשמעות של ראייה ליניארית הינה שהאנשים עסקו כנראה בנושאים כגון תכנון חדש של המרכבות, הגברת מהירות הסוסים, או אולי אוכל משופר לבהמות שיביא פחות צואה. היה צריך אדם אחד, יזם ועיקש כמו הנרי פורד שיביט על הדברים לא בצורה קווית, אלא בצורה אנכית, או כמו שפיטר טייל מדמה: לראות את העולם, לא כסדרה של אירועים רציפים מ-1 ל-N, אלא מ-0 ל-1.

 

הערפיח שנראה היום מעל ערים רבות בעולם דומה במידה רבה לשכבת הגללים שהצטברת ברחובות הערים של המאה ה-19. אלא שהיום, יותר מאי פעם,  זיהומי האוויר הגדולים, למעט מקורות טבעיים כמו הרי געש, סופות ושריפות חורש גדולות, הינם תוצאה ישירה ועקיפה של פעילות אנושית.

ובכל זאת, גם במצב שבו הפלנטה שלנו מזדהמת ומתחממת, והעתיד נראה לא משהו (ראו את תסריטי המד”ב..) האם יש מצב שאי שם, קרוב, מעבר לפינה, מסתתר פתרון אפשרי? התשובה הטובה ביותר שאני מעלה על דעתי הינה חיובית, אלא שכדי לְאַשֵּׁשׁ אותה צריך יהיה להמתין 10-15 שנים. 

 ——————–

————————————

רשימת תכנים  הרשמה לבלוג  ותגובות למטה ↓

ותודה(!) שהגעת לכאן. הבלוג הזה הינו יצירה אישית, תוצאה של השקעת עשרות רבות של שעות עבודה וסקרנות שנמתחת לקצה.

אשמח אם תשקל/י את האפשרות להשתתף בהשקעה בכל סכום שיראה לך. אני מצידי מבטיח להמשיך לשוטט ולהרים כל אבן שנראית אחרת.