ספור מובן מאליו

רבים מהחפצים, קטנים וגדולים, שנמצאים בשמוש היומיומי מחזיקים בסטטוס של “מובן מאליו”. המדובר בדרך כלל במוצר, או אביזר שממלא את הפונקציה שלו בצורה חלקה ומושלמת, עד כדי כך שהמודעות לקיומו כמעט ונעלמת, והשימוש בו נעשה, לעיתים, באופן לא מודע. המוצרים הללו המתגנבים להווית החיים שלנו לפעמים בלי כל הכנה מוקדמת, קרובים לשלמות מאחר והם נותנים לציבור הרחב ערך רב עד כדי יצירת הרגלים, ולעיתים גם סוג של התמכרויות.

אם בוחנים את ההסטוריה של האביזרים המובנים מאליהם מגלים כי הם יכולים להיוולד כתוצאה מהברקה של רגע, או בתהליך מתמשך על פני שנים ארוכות. כמו למשל ספורה המדהים של קשית השתייה.

הפיזיקה של קשית השתייה.     הקשית שמשמשת למציצת נוזל עובדת על עיקרון פיזיקלי פשוט במהלכו נעשיית שאיפת האויר שמורידה את לחץ האויר בתוך הקשית, ומשנה את האטמוספירה על פני הנוזל שנמצא בבקבוק או בפחית. בהמשך לכך, הלחץ האטמוספירי דוחף את הנוזל במעלה הקשית בואכה בית הבליעה שלנו. הרעיון הזה אינו חדש. בחותם העתיק הזה (למטה) שנמצא בקבר שומרי לפני כ-5,000 שנה, אפשר להבחין בשני אנשים הלוגמים בירה מכד באמצעות מה שנראה כקשית ארוכה, כנראה מצמח של קנה מצוי. באותו קבר אגב נמצאה גם קשית מוזהבת. ספק אם הציוויליזציה השומרית הייתה מודעת לפיזיקה שמאחרי עיקרון השמוש בהקשית אבל יש בהחלט מצב שהיא היתה הראשונה שבאה עם הרעיון הזה. הסבה, לדעת הסטוריונים, נעוצה בבירה השומרית. השתיה באמצעות קשית אפשרה לשוחרי הבירה, בני התקופה ההיא, להמנע מהררי הקצף שנוצרו בעת המזיגה.

הרוחב שבו עוברים חרצני לימון.     מסעה הממושך של קשית השתייה למעמד של מוצר המובן מאליו, הגיע לשיאו אי-שם בסוף המאה ה-19 תודות לאובססייה של אזרח אמריקני יליד אוהיו בשם מרוין סטון. עד אז, צריך לציין, משקאות קלים נלגמו בדרך כלל באמצעות קשית עשויה מסוגי עשב שונים, בעיקר שיפון טבעי, מה שלא פעם הותיר שיירים וטעם של עשב במשקה.

ויקפדיה: “ב 1888 סטון רשם פטנט על תהליך של כריכה מסולסלת לשם יצור קשיות נייר… הקשית הראשונה של סטון הוכנה על ידי קשירת חתיכות נייר מסביב לעיפרון והדבקתם ביחד. כדי שהקשית לא תהיה רטובה ורכה במהלך השתייה, סטון התנסה בסוגי נייר עמידים למים. אחרי ניסיונות רבים סטון החליט כי הקשית האידיאלית תהיה באורך 21.6 סנטימטרים, וברוחב בו גרעיני  לימון לא יוכלו לעבור דרכו“.

בשנת 1906 הוקמה חברת הקשיות של סטון שייצרה מכונות לליפוף קשיות בצורה אוטומטית. כך או כך, מסע הניצחון של הקשית יגיע לשיאו רק כמה עשרות שנים אחר כך, כאשר נמצא מי שהציע לכופף לקשית את הראש. הספור הזה שתואר יפה במגזין אטלנטיק, מתחיל עם בתו הקטנה של ג’וזף פרידמן גם הוא ממציא אמריקני מקליבלנד אוהיו. פרידמן, על פי הספור, ישב בשנות ה-30 של המאה ה-20, יחד עם בתו בחנות הממתקים של אחיו. הילדה לגמה מילקשייק באמצעות קשית נייר, אבל מעט התקשתה בפעולה הזאת, מן הסתם עקב הזווית ה”לא נוחה” שיצרה הקשית הישרה עם הכוס. מה שאילץ אותה להרכין את ראשה אל פני המשקה. נשמע טריוויאלי? אבל לא עבור האבא. פרידמן לקח את הקשית לביתו על מנת לחשוב כיצד ניתן לשפרה.

פלאי האקורדיון.   הרעיון של פרידמן, יש להודות, נשמע מוזר. הוא הכניס בורג קטן אל קצה הקשית הנייר והידק חוט דנטלי במסלול המפותל שנוצר על פניה. אחר כך שלף את הבורג בתנועה סבובית מה שהותיר בקשית קטע חרוט של אקורדיון שאפשר את כפוף קצה הקשית. לא נראה עניין מורכב מידי, אלא שהפעולה הקטנה הזאת עוררה מהפיכה גדולה, ובעצם שנתה את כללי המשחק בכל מה שקשור לשתייה באמצעות קשיות. בפנייה שלו למשרד הפטנטים האמריקאי אודות הקשית המכופפת כותב פרידמן, בין היתר, משהו כזה: מבט ביום חם במכונות למזיגת סודה, עם הכוסות שבסמוך, יגלה אינסוף קשיות שבורות ועקומות מסביב…

מאוחר יותר יקים ג’וזף פרידמן חברה לקשיות מכופפות (Flex-Straw Company) שמוצריה נמכרו בתחילה לבתי החולים ובכך אפשרו לחולים מוגבלים לשתות בצורה קלה ונוחה. בשנים שיבואו השימוש בקשיות המתכופפות הלך ונפוץ במהירות בקרב הציבור כולו. האבולוציה של הקשית לא נפסקה. במהלך המאה ה-20 עברו קשיות הנייר מהעולם והקשיות בהן משתמשים היום באות בעיקרן מתעשיית הפלסטיק, ומחומרים כגון פוליפרופילן.

הנה מכונה סינית שמכופפת קשיות בייצור המוני. וכאן מכונה לייצור קשיות ישרות..

 

רכבת הרים.     כאמור, הסיפור של קשית השתייה לא נראה פסגת החדשנות שהרי מדובר על צינורית יניקה פשוטה ותו לא, אבל הדימיון והיצירתיות האנושית אינם עוצרים בשום מקום. אחד המוצרים היותר מדליקים שהופיעו בשנים האחרונות הינה מה שנהוג לכנות: הקשית המשוגעת -Crazy straw  או לעיתים: Krazy straw. מדובר בקשית צבעונית, שקופה ומתפתלת בצורות שונות ומשונות. בעת השתייה ניתן להבחין בנוזל השועט כמו רכבת הרים, רגע לפני שנכנס למנהרת הפה.

 

ובכל זאת, לפחות לגבי מה שנוגע לעתידה של הקשית, לא בטוח שיש אור בקצה המנהרה. בהחלט יתכן כי מעמדה של הקשית, כמוצר בָּרוּר כְשֶׁמֶשׁ ו-מובן מאליו מצוי בסכנה. הסבה לכך היא דווקא הפופולאריות העצומה שלה. בארה”ב גופה צורכים (ומשליכים) מידי יום ביומו כמויות פנטסטיות של קשיות. לפי הערכות שונות מדובר על מעל ל-180 מיליארד קשיות מידי שנה. בהערכה גסה במיוחד, צריכת הקשיות השנתית בעולם כולו עשויה להתקרב לטריליון קשיות! מאחר ומדובר בחומרים פלסטים שזמני ההתכלות שלהם עשויים להגיע למאות שנים, ישנם יותר ויותר ארגוני סביבה שמבקשים להגביל את השימוש בקשיות באופנים כאלה או אחרים.

השמחה שבהרגל.     האם זה אכן יקרה? קשה לדעת. המין האנושי לוגם באמצעות קשיות כבר תקופה הגונה, כ-5,000 שנה. התרגלנו. והרגלים לא משנים בקלות. בספרו, חפצים משומשים, מכנה זאת הנרי פטרוסקי, השמחה שבהרגל. עוד אומר פטרוסקי  כי “מדרך הטבע, ככל שהחפץ פשוט יותר וככל שמעטים הקריטריונים המשמשים בהערכתו כן פוחתת המחלוקת שמעוררת צורתו..הוא חפץ לא מאיים וקל שליטה”. במקרה של הקשית, במיוחד זו המעוקמת, נראה לי שכל עוד נשאר בסביבה הזאת ובמבנה הפיזיולוגי שלנו, הקשית אולי תשנה צורה והרכב, אבל תשאר פתרון מובן מאליו.

——————————-

 

תודה(!) שהגעת לכאן. הבלוג הזה הינו יצירה אישית, תוצאה של השקעת עשרות רבות של שעות עבודה וסקרנות שנמתחת לקצה.

אשמח אם תשקל/י את האפשרות להשתתף בהשקעה בכל סכום שיראה לך. אני מצידי מבטיח להמשיך לשוטט ולהרים כל אבן שנראית אחרת.