אודסה העיר האוקראינית השוכנת לחוף הים השחור היא הרבה יותר מסתם עיר. לפחות לאלה מאתנו הזוכרים לה את ימי החסד בעברה כאשר פעלה בה קבוצה מרשימה של אינטלקטואלים יהודים, בחלקם מנהיגים ציונים, סופרים ומשוררים ידועים, וגם לאלה הזוכרים לה את שעותיה הרעות בימי הפוגרומים והמלחמה הגדולה.
מעבר לאתוס הציוני, אודסה מזוהה, כמעט מאז הקמתה בסוף המאה ה-18, עם חיי אמנות ותרבות ופרצי יצירתיות ודמיון חריגים. יש בה גם כמה הפתעות. במובן זה, הרשימה הזאת היא מסע קופצני, לא דידקטי, המנסה להאיר כמה מהן.
——————-
ספור ראשון: מכונת הזמן של רחוב דריבסובסקיה
רבים מהתיירים המגיעים לאודסה ימצאו עצמם בערב הראשון, קרוב לוודאי, במדרחוב במרכז העיר עם שם שהוא בלתי ניתן להגייה, בוודאי לא לבני אנוש שבאים מהמזרח התיכון: דריבסובסקיה(Derybasivska) . ההימור שאני עושה כאן איננו גבוה מידי. כשאתה מגיע לעיר זרה, מטבע הדברים נרגש ומותש, אתה מוצא עצמך, בדרך כלל, בוחר בברירת המחדל – אחד מאותם המקומות "הידועים" שבעיר שנמכרו לך הרבה קודם לכן על ידי אתרי תיירות למיניהם והמלצות של אלה שהיו או שמעו. את החיזוק האחרון אתה מקבל מהפקידות או פקידי הקבלה הנעימים שבמלון, ואתה מוצא עצמך בדרך לשם. זה בדיוק גם מה שקרה לנו.
דריבסובסקיה, שעת ערביים. יש קסם ברחוב הזה. הוא עמוס במיצגים ובסממני תרבות מובהקים של פעם. אפשר לפגוש בו בנערה צעירה שתציע לך סוסי פוני לרכיבה, להתעמת עם דב לבן וענק, ללקק ממתק צבעוני של שערות סבתא ענקיות, ולחייך כאשר אתה נתקל באותו מעמד הנראה כמו שער של "שנה טובה" ומוזהבת, עטור קישוטי נייר צבעוניים, שרשראות נוצצות וספסל קטן שבו אפשר להתיישב ולהצטלם עם שתי יונים צחורות, לתפארת הקיטש שבעולם.
באויר מתנגן קול של כינור. אחת מאותן כרכרות תיירים הנמשכת על ידי שני סוסים לבנים מתקרבת אלינו בנקישות פרסה. ליד הרכב יושבת כנרת צעירה ומושכת בקשת. עד מהרה אנחנו מוצאים עצמנו ישובים בכרכרה שמחזירה אותנו כמו מכונת זמן אי שם למאה ה-19. במחצית השניה של המאה ה-19 פרחו חיי התרבות והאמנות בעיר. הרחובות שלה עטורים בפסלים ודמויות ובניינים משומרים של סופרים ומשוררים שחיו או בילו כאן תקופות ממושכות.
יורדים מהכרכרה ובפינת הרחוב אנחנו יכולים להבחין בקבוצת סטודנטים שפרשה במקום את ההתקנים וכלי הציור כדי לשרטט בניין עתיק תחת עיניה המשגיחות של המורה.
ספור שני: אודסה שמתחת
אתה לא יכול לבקר בקטקומבות של אודסה ללא מדריך מקומי. יורי לוקח אותנו ברכב לכפר Nerubayskoye בצפון אודסה, שם מצויה אחת הכניסות הבודדות הפתוחות לצבור הרחב שמובילה היישר אל העולם התחתון של ארץ הקטקומבות והמוזיאון לתהילת הפרטיזנים שמצוי ממש בכניסה שמתחת לקרקע. תוך כדי ההליכה, ולעיתים ההשתופפות, יורי עושה כל מאמץ לספר לנו את ספור הקטקומבות על רקע מאבק הפרטיזנים בימי מלחמת העולם השנייה. יורי הוא אוקראיני גאה ויש מידה רבה של הרואיות בתיאורים שלו. אבל הספור הזה מתחיל הרבה קודם לכן.
להבדיל מאלה המפורסמות ברומא ובפאריז, הקטקומבות של אודסה אינן מערות קבורה תת קרקעיות, אלא קומפלקס תת קרקעי שמורכב מרשת עצומה של מחילות ומנהרות הפרושות מתחת לעיר אודסה וסביבתה בכמה וכמה מפלסים, כאשר הנמוך שבהן הינו בעומק של כ-60 מטרים. הממדים פנטסטיים! אורכן המצטבר של המחילות הללו שנכרו בצורה טבעית ומלאכותית ורק חלקו הקטן נחקר מגיע לכ-2,500 ק"מ!
סבת קיומו של עולם המנהרות הפנטסטי הזה הינה אבן הגיר הרכה יחסית המצויה באזור וממנה נבנו במהלך המאה ה-19 רוב בתיה של העיר אודסה. החללים העצומים שנפערו כתוצאה מהחציבה ומתופעות טבעיות של סחף ואירוזיה נוצלו לכרייה יזומה ומאסיבית של בני אדם. חלק ניכר מהם היו פושעים מסוגים שונים, בעיקרם מבריחים, שכרו באבן הגיר נתיבים ומסלולי הברחה מפותלים שאפשרו להם לשוטט בעיר שמתחת, ולשנע סחורות גנובות ומוברחות ממקום למקום.
אמנות ההברחה שגשגה באודסה על רקע העובדה שהעיר קבלה בתחילת המאה ה-19, זמן לא רב אחרי שהוקמה, מעמד מיוחד המכונה "פורטו פרנקו" (Porto Franco). , מה שהפך חלקים מסוימים בעיר לאזורים פטורים ממסים. הסטטוס הזה שהוסר לאחר כמחצית המאה הביא לשגשוגה של העיר, ולשגשוגם של המבריחים שהפכו למתוחכמים יותר ועשירים יותר. ישנן שמועות עקשניות – כך לפחות על פי אתרי רשת שונים, המדברות על כך שעד היום ניתן למצוא ברבים מחצרות בתי העיר פתחים סמויים לאותו עולם תחתון של פעם. מבריחים, בודאי המתוחכמים שבהם, הינם בעלי דימיון רב וכדאי בהחלט להציץ בכמה דוגמאות מרתקות המוצגות במוזיאון ההברחות הייחודי שבעיר.
בתחילת המאה ה-20 על רקע התסיסה הגדולה באימפריה הרוסית, החל בהתקוממות הנפל ב-1905 ובמהפכה שצלחה ב-1917, נכנסה העיר לתקופה ממושכת של אי שקט והיו רבים שחזרו להשתמש ברשת הדרכים הסבוכה שנארגה עם השנים מתחת לעיר. שעת האמת של הקטקומבות הגיעה במלחמת העולם השניה כאשר העיר נכבשה והייתה קרוב ל-4 שנים תחת שלטון גרמני-רומני. עשרות רבות של פרטיזנים מצאו בקטקומבות מחסה וקרקע נוחה לפעילות מחתרתית. גם היום אם רק תחטטו מעט באתרי ההסטוריה והפולקלור של העיר אודסה תוכלו למצא ספורים ואגדות אודות הקטקומבות של אודסה, לרבות ספורים על מיני הרפתקנים וסקרנים שניסו להלך בהן, וחלקן מעולם לא שב.
ספור שלישי: כשגוגול ופושקין נמצאים בסביבה
השוטטות נעימה ברחובות אודסה, אשמים בכך לא מעט הם העצים התמירים שמזדקפים בפינות רבות בעיר. בין הדומיננטים שבהם הינם עצי הערמונים, השקמה והשיטה הלבנה. היזהרו מפריחת עצי השיטים, מתרה אלכסנדר קופרין סופר אודסי מסוף המאה ה-19, ריחם בעת הפריחה עלול לשבש דעתם של האורחים ולגרום להם לעשות שטויות כמו להתאהב. בית המלון שלנו שכן מאחורי בית האופרה המפואר. שתי דקות משם, אחרי שחולפים על פני המזרקה היפה המעוטרת בדשא ירוק ושושנים, פונים שמאלה ומיד אחר כך מגיעים למוזיאון הספרותי. במוזיאון כ-20 חדרים שמאכלסים דיוקנאות, צילומים, חפצים, ציורים ופמפלטים הנקשרים בכ-300 אנשי ספרות ושירה שהיתה להם זיקה, כזאת או אחרת, לעיר.
אתה פוסע בין החדרים בזהירות וכמעט בחרדת קודש. לאו דווקא בגלל המשגיחות חמורות הסבר שנמצאות תמיד בסביבה, כמו בגלל העובדה שמכל פינה ופינה מציצים בך דיוקנאות וחפצים הקשורים באישים שכמה מהם נמנים בין גדולי היוצרים בתחומי הספרות והשירה העולמית, בינהם דמויות כמו גוגול, פושקין, צ'כוב, טולסטוי, או אנה אחמטובה. כל ההסברים והכיתובים הם בשפה הרוסית. אין מלה באנגלית, לא בפמפלטים ולא בפי המפקחות שחלקן – כך התחושה, נמצאות במקום מאז התקופה הסובייטית.
הפתעה מאירת עיניים והרפתקה של ממש מחכה מחוץ למוזיאון ובצמוד אליו; גן פסלים קטן שכל אחת מהדמויות הפורחות בו הינה משונה, מצחיקה ולעיתים גם הזויה. הגן נפתח בראשון באפריל 1995, תאריך מכונן שמסמל בדרך כלל את חג הבדותות והשוטים ברחבי העולם. באודסה הוא נקשר ל-יומורינה (Yumorina) פסטיבל הומור שנערך בעיר מידי שנה מסביב למועד הזה. על פי המסורת, בגן הזה "צומחים" מדי מידי פעם, בדרך כלל סביב הראשון לאפריל, פסלים חדשים שמייצגים דמויות, אמתיות או אגדתיות, הקשורות בצורה כזאת או אחרת בחיי העיר.
חלקם אבסורדים ומוזרים כמו למשל הפסל הזה (למעלה) שהוצג באפריל 2014 שנבנה – לפי אחת האינטרפרטציות שמצאתי, לטובת עובדי המוזיאון הספרותי שממשיכים לעבוד בו במסירות, וזאת למרות המשכורות המגוחכות והדימוי הנמוך של המקצוע. הפסל מציג חולדות אינטלקטואליות (אחת מהן חובשת משקפיים ומחזיקה זכוכית מגדלת בידה) הנושאות על כתפיהן פירמידה גדולה ובכך מטפחות את הידע שמסמלת הפירמידה הקדומה. ישנם אלה שדווקא פחות מתרשמים ומציינים את העובדה, שקשה להתעלם ממנה, שעובדי המוזיאון מדומים כאן לחולדות.
פסל אחר – "ביצה או תרנגולת", הוא מחווה לגאון הבא, או הגאון העתידי (הספרותי?) של העיר. אפשר לראות כאן (למטה) את דמויותיהן הציפוריות של גוגול, פושקין ואיזק באבל מביטות למטה בביצת ענק (ביצת הזהב?) וממתינות לראות מה, או מי יבקע ממנה.
וישנו גם האדון רבינוביץ היהודי עם המזוודה, דמות אייקונית המכבת בפולקלור של העיר ובבדיחות רבות כאיש מתוחכם, פילוסוף מזדמן, וקמצן. נראה כי פסל הברונזה הקטן הזה שניתן לעיר כמתנה על ידי פסל רוסי ידוע (Rezo Gabriadze) הוא די פופולרי, ולפי אחת האמונות רבינוביץ מביא מזל והצלחה עסקית, וזאת בתנאי שאתם משפשפים בקפידה את אוזנו השמאלית.
ספור רביעי: המדרגות של פוטיומקין – לא רק מדרגות
הגבול הדק המתקיים בדרך כלל בין מציאות לדמיון הינו חמקמק במיוחד באודסה. דוגמא טובה לכך הינם הספורים והמיתוסים הנקשרים באותן המדרגות המפורסמות הידועות בשם: המדרגות של פוטיומקין. הוורסיה הראשונה של המדרגות הללו שמחברות את הנמל של אודסה עם העיר עצמה הנמצאית על מישור מוגבה, נבנתה בשנת 1825. כמה שנים אחר כך הן שופצו ושודרגו באבן חול מיוחדת שיובאה מאיטליה, שהוחלפה גם היא, מאוחר יותר, באבן גרניט.
גרם המדרגות כולל היום 192 מדרגות ואורכו כ-142 מטרים. בסיסן בתחתית – בואכה הנמל, רחב יותר מתחילתן בפסגה. אין כל בעיה מיוחדת לרדת, או לעלות בהן, לכל אדם בעל כושר סביר. אפשר ואפילו רצוי להצטרף למסעה האיטי של המעלית – פוניקולר חינמי שעולה ויורד כל הזמן בסלואו מושו בצידי המדרגות, ומאפשר הצצה בהן מזוית אחרת. ואם מדברים על הצצות, קיים גם תעתוע אופטי נחמד כאשר אתה מביט בהן מלמעלה (כלפי מטה) או ההפך.
שמן האמתי הוא בכלל מדרגות "פרימורסקי" (ליד הים) והכינוי פוטיומקין מגיע מהסרט. חובבי הקולנוע, או במקרה זה הראינוע, נזכרים מן הסתם בסרטו האלמותי של סרגיי אייזנשטיין משנת 1925; "אניית הקרב פוטיומקין" שמשחזר את האירועים הדרמתיים שארעו כאן בשנת 1905. על פי הסרט, התרחש על פני המדרגות הללו טבח מחריד שבצעו חיילי הצאר במלחי האנייה המורדים, טבח שיצית את אש ההתקוממות – ויביא כ-12 שנים אחר כך, למהפכת אוקטובר ולעליית השלטון הקומוניסטי.
הספור ההרואי הזה יפה אבל לא נכון. על פי ההסטוריונים ב-"פוטיומקין", אניית הצי הרוסי בים השחור שנקראה על שמו של נסיך, מצביא ומדינאי רוסי מהמאה ה-18, התקיים אמנם מרד שהחל בגלל מזון מקולקל. המרד התפשט במהירות על רקע התסיסה העממית שהחלה באותם זמנים וישנן עדויות שחלק מאזרחי אודסה היו מעורבים בהתקוממות הזאת. נראה כי היו מעשי הרג בכמה וכמה מקומות ברחבי העיר, אבל הנרטיב הדרמטי של אייזנשטיין, בעיקר לגבי מה שארע בגרם המדרגות, לא היה יותר מאשר אפוס גבורה ושיר הלל לשלטון החדש.
ספור חמישי: הנמל, הים ואשת המלח
כאשר שמעתי לראשונה על הים השחור, אי שם בבחרותי. דמיינתי לעצמי ים עם מים שחורים כפחם. זה כמובן לא כך. הסבות לשם הים השחור לא ברורות ויש דעות שונות ומשונות לגבי מקורו.
כך או כך, המים אינם שחורים אבל בהחלט עכורים כמו שקורה בדרך כלל בנמלים גדולים. אודסה היא עיר נמל מובהקת ובמשך שנים רבות חלק ניכר מאזרחיה היה קשור בחיי הים בצורה כזאת או אחרת. נמל, כמו בכל מקום בעולם, הוא הרבה מעבר ל-מעגן המשמש לטעינה ופריקה של כלי שיט מסוגים שונים. בוורסיה התרבותית והחברתית שלו הוא מקום של תקוות ויציאה לדרך חדשה ואל הלא נודע, וגם צומת של פרידות וכמיהה.
כאשר אתם יורדים במדרגות פוטיומקין, עלו על הרציף – בצדו הימני, והמשיכו ברגל לקראת קצהו. כמה דקות הליכה ואתם מגיעים אל אהובת הספן בוורסיה האוקראינית. המדובר בפסל ברונזה גדול של אישה צעירה יפת מראה ולבושה בהידור, שאוחזת בזרועותיה ילד קטן המנופף בידו לפרידה מאביו שנמצא בספינה המתרחקת. הפסל הזה, מעשה ידיו של אמן בן העיר – אלכסנדר טוקרב (Tokarev), הוצב כאן בשנת 2002 כמחווה למלחים שלא חזרו לביתם. השמועות אומרות כי המודל לפסל הייתה רקדנית בלט ידועה. אני מביט מקרוב בפסל. הוא נראה חי ונושם ומלא געגועים.
Credit to the left pic: Zinaida Belaniuk. Flickr
ספור שישי: תפוזים
לא הרחק מכאן, בעיר עצמה נמצא פסל אחר של טוקרב. הפסל שהוצב בתחילה קרוב למרכז העיר הועתק ממקומו לפני כמה שנים לרחוב צדדי יותר, הסבה לכך היא תפוז.
הספור הזה, ספק אמתי אבל בהחלט עסיסי, מתחיל בשנת 1796 כאשר הקיסרית הגדולה של רוסיה, קתרינה השנייה, שנחשבה ב"אמא" של אודסה הלכה לעולמה. קתרינה היא זו שהפכה את הישוב הקטן שהיה כאן, החל מהמאה ה-14, לעיר וגם נתנה לה את השם. מי שירש אותה היה בנה, פאבל הראשון שלא ממש אהב את אמו, ועיר הנמל החדשה שבנתה בחופי הים השחור לא הייתה כנראה בראש מעייניו.
אודסה, העיר החדשה, נקלעה עד מהרה למצוקה כלכלית בעיקר על רקע ההשקעות הנרחבות שנדרשו לצרכי הנמל המתפתח. בצר לה החליטה מועצת העיר לנקוט בצעד חריג ולשלוח לצאר הצעיר, שי, משלוח של 3,000 תפוזים שנבחרו בקפידה. איש לא ידע כיצד זה יתקבל אבל טעמו של התפוז – כך נראה, ערב לחיכו של השליט החדש והוא התרצה והקצה סכום נכבד לפתוח הנמל. העלילה הזאת מגולמת בצורה משונה מעט בפסל שנחנך בשנת 2004. אפשר לראות בו את הצאר הצעיר עומד בתוך התפוז שנישא במעין מרכבה רתומה לשלושה סוסים, כשהוא אוחז בידו מה שנראה כתפוז זעיר. על גבי התפוז הגדול ניצבים כמה מהבניינים היותר ידועים של העיר.
נראה כי ספור התפוזים הזה עורר קצת אי שקט בקרב תושבי העיר והפסל שהוצב בתחילה ברחוב מרכזי (Lanzheronovskaya street) הוסב ממקומו מספר פעמים עד שהגיע לבסוף לשדרות סוואנטסקובו (Zhvanetskogo) בה הוא עומד כיום.
בשולי הדברים ישנה גם נקודה ישראלית מוזרה למדי הנקשרת לספור התפוזים*. תפוזים הינם, או היו פעם, מה שנהוג היה לכנות כגאווה ישראלית. עם סיום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל, חלק מהתשלומים שמדינת ישראל התחייבה לשלם לרוסיה תמורת "מגרש הרוסים" היה בתפוזים. הנה קטע מויקיפדיה..."…בניגוד לבריטים, שהשתמשו בנכסים הרוסיים כבשלהם, מדינת ישראל נדרשה לשלם לברית המועצות עבור הנכסים שבמגרש הרוסים. לחץ רב הופעל על ישראל הצעירה, בעיקר לאחר שברית המועצות הצביעה בעד הקמתה בכ"ט בנובמבר 1947. ב-1964 נחתם לבסוף הסכם, על פיו ישראל תשלם סכום של ארבעה וחצי מיליון דולר אמריקני לברית המועצות בעבור נכסי מגרש הרוסים. ההסכם לא כלל את הכנסייה ואת האגף המזרחי של אכסניית המשלחת הדתית, שנותרו בידי רוסים מקומיים. מדינת ישראל התקשתה לגייס את הסכום העצום, ובמהרה הושגה פשרה: שלושה מיליון דולר ישולמו בכסף, ואילו מיליון וחצי נוספים ישולמו בתפוזים. ישראל הייתה אז אחת מיצואניות התפוזים הגדולות בעולם, ובעקבות ההסכם הוזרמו לברית המועצות אלפי טונות של תפוזי Jaffa תוצרת הארץ, עד שהחוב כוסה במלואו" (תודה למירי ש. על ההפניה).
אפילוג: בחזרה לרחוב דריבסובסקיה
עשר בלילה. משוטטים לאורך המדרחוב. כמו בהרבה מקומות דומים בערי העולם, גם כאן אפשר לראות הרבה אמנים המבקשים להתפרנס מאומנותם. אנחנו חולפים על פני ציירים,להטוטנים, זמרים, נגנים ועוד ועוד. באחד הצמתים יושבת לה על ספסל עץ אישה מבוגרת כשהיא אוחזת מיקרופון ישן בידה ומקריאה מתוך הזיכרון שירים בשפה הרוסית. עוברי אורח מזדמנים שחולפים במדרכה נועצים בה לרגע מבט מופתע וממשיכים בדרכם.
התבוננתי בה מרחוק. לידה הייתה מונחת קופסת קרטון קטנה לאסיפת כסף. כאשר סיימה את השיר, הייתה עוצרת לרגע, ואחר כך פותחת עם שיר חדש כשהיא מקפידה להדגיש את שם המשורר, במקרה הזה: "אלכסנדר בלוק" (מאוחר יותר למדתי כי מדובר במשורר רוסי מוכר מסוף המאה ה-19). נגשתי אליה והנחתי שטר בקופסה. היא הנהנה בראשה, אחזה במיקרופון והחלה מקריאה בקול צלול ומלא הדר.
———————
——————————————
הכתבה פורסמה במגזין מסע אחר אונליין
* ואם צריך לפרגן אז הרבה תודה לדוכס, כלומר למלון DUKE בעיר שאירח אותנו (בכסף מלא) ושווה כל אגורה, לא רק בגלל מה שקוראים: השירות, אלא בעיקר, המיקום שמאפשר הליכה ברגל לכל מקומות המעניינים והשווים באמת.
כל הצילומים בכתבה צולמו על ידי עמי בן בסט, למעט אם נכתב אחרת. כל הזכויות שמורות ©