אני מביט בקופסה הקטנה שרכשתי באמזון. מה בדיוק אני הולך לעשות אתה? המנגנון פשוט וחסר כל בשורה או הפתעה. אתה מסיט את מתג ההפעלה למצב “הפעל” והיא מיד שולחת יד קטנה שסוגרת אותו וחוזר חלילה. תהליך די מטופש. לא היית מצפה למשל שכך תיראה אינטראקציה של אדם-מכונה. אז למה לעזאזל קניתי אותה?
סיפור על פרקטיקה, חוסר תועלת ועשיית..כְּלוּם.
————————
הפילוסופיה של חוסר השמוש…
על פי הגדרה מצויה ב-ויקיפדיה, מכונה חסרת שימוש (Useless machine) הינה מתקן שפועל ללא כל מטרה ישירה, אולי מתוך כוונה להעלות איזשהו טיעון פילוסופי, אולי האקינג טכנולוגי משעשע, או סתם הלצה אינטלקטואלית. כך או כך, אין למכונה הזאת שום מטרה גלויה לעין, וזו, כנראה, עיקר גדולתה.
אחת המכונות חסרות התועלת הראשונות נבנתה במעבדות בל בארה”ב לפני למעלה ממחצית המאה (1952) על פי רעיון של מי שהיה אז סטודנט אמריקאי צעיר ומבריק בשם מרווין מינסקי. המכונה כונתה: Leave Me Alone Box וכל פעולתה הסתכמה בהנעת זרוע קטנה שהייתה מסיטה את מתג ההדלקה על מנת לכבות את עצמה. עם הזמן עתיד מינסקי להתפרסם ברחבי העולם כפילוסוף ומדען מפורסם, ואחד מחלוצי ה-AI בעידן המודרני. גם המנטור שלו באותם הימים, קלוד שאנון שבנה מכונה כזאת בעצמו, עתיד לימים להיחשב כאבי תורת האינפורמציה. לספור הזה מתחבר גם ארתור סי קלארק, סופר המד”ב המפורסם, שראה בזמנו את המכונה על שולחנו של שאנון והוקסם ממנה.
וורסיה מודרנית של מכונת “עזבו אותי לבד”:
המכונה לא רוצה כלום ולא נותנת כלום: שום דבר(!) לבד מכך שהיא רוצה להישאר לבד…
לקופסה ה”מטופשת” ולכאורה חסרת התכלית הזאת, נקשרו אם כן כמה מהאנשים היותר חכמים ומוכשרים שחיו במאה הקודמת. היא די פופולרית גם היום. חיפוש מהיר אחר Useless machine באתרי הקניות הגדולים ברשת מניב מאות רבות של מכונות מהסוג הזה בצורות שונות ומשונות.
בכתבה שפרסם בזמנו בניו יורק טיימס, מנסה הסופר האמריקאי מרק אוק’ונל לעמוד על סוד הקסם שלה: יש משהו מקסים ומעורר השראה, הוא כותב (תרגום חופשי) , ביעילות הפרדוקסלית של המכונה הזאת…כאשר אני מושיט יד כדי להדליק את מתג המכונה חסרת תועלת שלי, ואז מביט כיצד היא מתעוררת, ובהתרסה – כמו מטופל המסרב לתרופה, מכבה שוב את עצמה, אני תמה לעצמי, האם זה המובן של טכנולוגיה אינטליגנטית באמת? כזאת שמקבלת פקודה ומסרבת בנימוס, אבל בנחישות, למלא אותה?
האמת הפשוטה הינה שבסירוב לעשות את מה שנאמר, המכונה בעצם ממלאית באיפוק אחר פקודותיה המפורשות. המכונה הזאת מהפנטת אותי בהתנגדות השלווה והלא מובנת שלה. היא לא רוצה כלום ולא נותנת כלום: שום דבר, לבד מכך שרוצה להישאר לבד. במובן זה, זה מכשיר של “חוסר תועלת” אולטימטיבי ומושלם.
בחיים המעשיים שלנו הפרקטיקה היא סוג של דת…
עד כאן אוק’ונל. מנקודת מבטם של אנשי מעשה הספור הזה יראה, מן הסתם, אחרת; מגוחך, ובמקרה הטוב, מצחיק. מדובר הרי במכונות שאינן שימושיות, או, אם תרצו: לא פרקטיות. פרקטיקה הינה סוג של דת בחיי המעשה שלנו, עד כדי כך שאנחנו נוהגים לכנות אנשים שנשמעים (לדעתנו) לא מעשיים, כאנשים מרחפים וכאלה שרגליהם אינן דורכות על הרצפה.
אחד הכוהנים הגדולים של השימושיות, לפחות בכל מה שקשור בכלי בית ואביזרים אישיים, הוא הנרי פטרוסקי. פטרוסקי הוא פרופ’ להנדסה אמריקני שכתב כמה וכמה ספרים שמתייחסים להיסטוריה ולאבולוציה של החפצים השימושיים. בספרו היותר ידוע, “חפצים שימושיים” (Useful things), הוא מתאר לדוגמא כיצד צמחו השיניים למזלג? איך הופיע הריצ’רץ”? הצבת? הכפתורים? וגם העיפרון, לו הוא הקדיש גם ספר מיוחד.
“להביא את המזלג לתנוחה כמעט אופקית כדי להקטין ככל שאפשר את הסכנה ששיניו ינעצו בחֵך ושהמזון ינשור ממנו”...
רבים מהאביזרים שמשמשים אותנו בחי היומיום – כך פטרוסקי, לא נולדו כתוצאה מהצורך, כמו שמקובל לחשוב, אלא מהכישלונות שאירעו במהלך עיצובם. למשל כמו מה שקרה למזלג. המזלגות הראשונים היו בעלי שיניים ישרות ולא היה להם פנים ואחור. זו הייתה בעיה. מסביר פטרוסקי: “בין שהמזון שופד בשיניי המזלג, ובין שהונח עליהן, היה הסועד צריך להביא את המזלג לתנוחה כמעט אופקית כדי להקטין ככל שאפשר את הסכנה ששיניו ינעצו בחֵך ושהמזון ינשור ממנו”. הפתרון שנמצא במהלך המאה ה-18 במטבח האנגלי, ואומץ אחר כך ברחבי העולם, היה: שיפוע; ” “כאשר השיניים מעוקלות קמעה, והמזון מונח על צידן הקמור, אין צורך להרים את ידית המזלג גבוה כל כך כדי להביא את המזון במהירות ובשלום אל הפה“.
כשלונות הנעשים בכוונה תחילה…
כישלונות שמביאים בסופו של דבר למוצר מצליח ומנצח אינם כמובן דבר חדש. ההסטוריה של החפצים בעולם רצופה בכשלונות וזו – כמעט – דרכו של כל פרויקט מעשה ידי אדם.
כשלונות הנעשים בכוונה תחילה, זה כבר סיפור אחר. לפני ימים מספר נתקלתי לראשונה ב-“אי נוחות” (Uncomfortable), פרויקט עיצובי של אמנית יוונייה בשם קתרינה קמפרני. אצל קתרינה כישלונות העיצוב הם דווקא ניצחונות. באתר הפרויקט שלה מוצגים סדרה הולכת ומתארכת של כלי בית ואביזרים המשמשים אותנו בחיי היומיום. כולם מעוצבים בצורה שמקשה על השימוש בהם, וזאת בלשון המעטה. בחפצים הללו, כמו שזה נראה, אין תכלית מעשית, אבל יש בהם שפע של אי נוחות.
תביטו בכיסא האדמדם הזה בתמונה. סביר להניח שתתקשו להתיישב בו. תנסו כעת ללגום בדמיונכם משקה עם הספל הזה, להשקות את העציץ עם הקנקן הזה, לחבוש את המשקפיים הללו, או אולי לנעול את הדלת עם המפתח הזה?
Credit for all pics (down): Katerina Camprany –theuncomfortable.com
“כל האובייקטים שתראו באתר זה” – כותבת קתרינה בדברי ההסבר, “עוצבו במיוחד על מנת להכעיס אותך. הפרויקט הזה התחיל לאחר שלא סיימתי את לימודי בתחום העיצוב התעשייתי בשנת 2011 והוא ממשיך לגדול מאז. המטרה שלי היא לפרק את שפת העיצוב הבלתי נראית של חפצים יומיומיים פשוטים ולשנות את תכונות היסוד שלהם כדי להפתיע אותך ולגרום לך לצחוק. אבל גם, כדי לעזור לך להעריך את המורכבות ואת עומק של האינטראקציות גם עם החפצים היותר פשוטים מסביבנו”.
זה לא פשוט להיות מעשי…
הגב’ קמפרני היא אנרכיסטית שלוקחת את היצר הכמעט אובססיבי שלנו להיות יעילים, ולבנות עולם כמה שיותר מתוכנן, מעוצב ו..שימושי, וקוצצת אותו לחתיכות. קצת מזכיר את מכונת ה-יוזלס של מרווין מינסקי שחובטת במושג התּוֹעַלְתִיּוֹת בדרכה שלה.
בראיון שנתנה לא מכבר לרשת טלוויזיה יוונית היא מספרת כיצד לא סיימה את קורס העיצוב 
שלקחה באוניברסיטה מקומית וכיצד הגיעה לרעיון לעשות דברים שסותרים דווקא את חוויית המשתמש, מושג שהינו הגביע הקדוש של עולם המעצבים. למרות שקתרינה קמפרני עסוקה בלתת לגיטימציה למוצרים הלא פרקטיים של העולם, העולם, כך מסתבר, דווקא נותן לה הכרה. לפחות אם לשפוט על פי הראיונות הרבים שהיא נותנת, לרבות הופעה לאחרונה במסגרת “טד” בפולין.
ובעולם הזה של חוסר השימושיות, נדמה שיש סופסוף קצת עדנה לכל אותם אנשי דמיון שהזכרנו, אלה הנתפשים לעיתים כ”מעופפים” וחסרי אחיזה בקרקע. “אני לא בטוחה למה אני עושה זאת”, ממשיכה קתרינה ומספרת, אבל אני מנסה להשאיר בהם בחפצים שביב של אופטימיות. איך את בוחרת לבסוף על מה ללכת? אני עושה הרבה ניסויים והרבה שרטוטים ולוקחת לבסוף את מה שהכי מפתיע אותי וגורם לי לצחוק בקול רם.
———————
———————————————————
תודה(!) שהגעת לכאן. הבלוג הזה הינו יצירה אישית, תוצאה של השקעת עשרות רבות של שעות עבודה וסקרנות שנמתחת לקצה.
אשמח אם תשקל/י את האפשרות להשתתף בהשקעה בכל סכום שיראה לך. אני מצידי מבטיח להמשיך לשוטט ולהרים כל אבן שנראית אחרת.
מעניין!
פעם יצא לי לשמוע הרצאה של מרצה מהפקולטה לאדריכלות בטכניון, ששמו פרח מזכרוני.
הוא מתעסק (או עסק) בעיצוב לגיל השלישי. מתוך הבנה (והוכחה) שזה יהיה במוקדם או מאחור רוב האנושות החיה.
אותו מרצה סיפר על מאסטרנית שלו, שעבודת המאסטר שלה היתה למצוא שיטה, לסגור ולפתוח צנצנות ריבה, או בקבוקי מים, או כמעט כל מוצר מזון אחר, שאנשים מבוגרים (ולעתים גם צעירים) זקוקים לכח פיסי שאין בידם כדי לפתוח אותו.
באותה מסגרת הציג עשרות מוצרים שפותחו על מנת לעזור למי שאין כח לפתוח את צנצנות הריבה או הבקבוקים, שבוודאי צרכו עשרות אם לא מאות שעות מחקר, מליוני דולרים בייצור, במקום להתעסק בדבר עצמו.
ה-מכסה כנראה הוא אחד המוצרים היותר שימושיים בעולם. אבל בדיק איך שאמרת, הסגירה ההדוקה בדרך כלל נועדה לשמור על המוצר שבפנים (יש גם אריזות פלסטיק שקוף של כל מיני סלטים וגבינות למיניהן שצריך להפעיל אלימות כדי לפתחן. למשל לנקב חור..) מצד שני האנשים המזדקנים מתקשים לפתוח. מעניין איך זה ייגמר.