אני מביט בתקליט הישן שמתחיל להסתובב עם החריקות והשריטות המלוות אותו, ומתקשה להאמין; הציפור מצטרפת לנגינת הצ'לו כמעט ממשיכת הקשת הראשונה…
ספור קטן על מנגינה אירית עתיקה וצרודה.
———————————-
"הו, דאני בוי, צלילי חליל רועים בהר,
מגיא אל גיא ההד חוזר עונה,
הקיץ מת וכל פרחיו גוועו מכבר,
אתה תלך, אני פה אחכה". (י.שבתאי)
לחצו רגע על הנגן (למעלה) ותנו כמה שניות לפסנתר לנגן. מזהים? אם אינכם צעירים מידי, סביר להניח שהתשובה תהיה חיובית, שהרי מדובר בכל זאת באחד השירים היותר מפורסמים בשפה האנגלית.אתם מכירים אותו מן הסתם בשם: דני בוי, אבל זו רק וורסיה אחת מתוך כמאה גרסאות של טקסטים שונים שנכתבו למנגינה האירית היפה זאת שמקורה לא ממש ברור. מה שידוע זה שבמחצית המאה ה-19 המנגינה הזאת הייתה כבר מתנגנת לה ברחבי לונדונדרי, אחד מששת המחוזות בצפון אירלנד. מכאן גם שמה: המנגינה של לונדונדרי. חובבת פולקלור ושירי עם אירית בשם ג'יין רוס (ROSS) ששמעה את הלחן, העבירה אותו לאספן מוסיקה בשם ג'ורג' פטרי שיפרסם אותו, כמה שנים אחר כך (1855), בספר שערך ונקרא: המוסיקה העתיקה של אירלנד.
בסביבות 1910 נמצא אזרח אנגלי בשם פרדריך וויזרלי (Weatherly) שכנראה זיהה את הפוטנציאל של המנגינה של לונדונדרי וכתב לה טקסט שקרא לו, דני בוי. מכאן הכל כבר היה היסטוריה.
"דני בוי" החל להתפשט ברחבי הממלכה, לרבות בארה"ב ובקנדה אליהן נישא עם המהגרים האירים שהגיעו אליהן בהמוניהם. השיר זכה לפופולאריות עצומה. לבד מהמנגינה המופלאה, עזרה לכך מן הסתם גם העובדה שהמילים שכתב וויזרלי לא דברו על ארוע מסויים בהכרח. המשפטים העמוסים במילים של פרידה, אהבה, עצב וגעגועים, נגעו בכולם, והתאימו מאד לאירועים לאומים ודרמתים, לפסטיבלים וטקסים, וכמובן להלוויות. גם המחתרת האירית, ה- IRA הפכה את דני בוי לשיר המזוהה עם פטריוטיזם ושחרור המולדת האירית.
השיר הפך אתגר למאות רבות של זמרות וזמרים*, כולל שורה ארוכה של זמרים ידועים כגון: מריו לנצה, בינג קרוסבי, אנדי וויליאמס, ג'והני קאש, סאם קוק, הארי בלפונטה, טום ג'ונס, ועוד ועוד. עם הזמן, כך נראה, דני בוי צבר מעטה של הוד וחסד, ונטען במנות הגונות של רגש. זה לא מפתיע שרוב המבצעים מתייחסים אליו כמעט ביראה וחרדת קודש.
אבל דבר לא הכין אותי לבצוע הבא של השיר, או במקרה זה, המנגינה, שמגיע בשנות ה-20 של המאה הקודמת, מ-אוקסטד (Oxted), עיר אנגלית קטנה דרומית ללונדון. המבצעת, ביאטריס האריסון, מוסיקאית וצ'לנית בריטית ידועה מתארת בזכרונותיה כיצד היא יושבת בגן ביתה, מנגנת בצ'לו ומאזינה לצפצוף הציפורים. המחשבה העוברת בראשה היא: מדוע שרק אני אהיה זו שאהנה מהמוסיקה של הצ'לו והזמיר (Nightingale)?
האריסון פנתה לשירות השדור הבריטי ה-בי.בי.סי והצליחה לשכנע אותם לערוך הקלטה בשדור חי בגנה. הרעיון עבד וכפי שזה נשמע, גם הזמיר שתף פעולה יפה באמצעות סדרה ממושכת של שריקות וצפצופים. כל זה קורה ב-19 למאי 1924. נכון שציוד ההקלטה והשדור היו מעט מגושמים, וגם הרדיו לא היה עדיין נפוץ בכל בית, למרות זאת מאזינים לשדור כמיליון מאזינים. בהמשך להצלחה הגדולה, הבי.בי.סי מקליט בגן של הצ'לנית יצירות מוסיקליות נוספות עם צפורי השיר. אחת מהן היא זו המכונה: המנגינה של לונדונדרי. את הבצוע המקסים אפשר לראות (ולהאזין) בסרטון וידיאו (למטה) שמשמיע לנו את המנגינה של דני בוי באמצעות פטיפון ישן, תקליט שרוט, וזמיר שעושה קולות ברקע.
—————————————
——————————————————————-
תודה. כל כך יפה!
כל כך יפה, יצירה נפלאה , שהגעגוע לעבר או למשהו נשגב ממש פורץ מתוכה.