חכמת השוקולד

מסע אישי ומטלטל במחוזות האוכל האסור ועתיר הקלוריות, וספור קטן על הקשר המוזר שאולי מתקיים בין שוקולד וחתני פרס נובל.

————————

מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם (משלי)

במשך שנים אני נוהג להתייחס בחשדנות להמלצות על אוכל בריא שניתנות לי  במסעדות, או נאמרות, עם הרבה כוונה טובה, על ידי החברות והחברים בסביבה הקרובה שלי. הסבה לכך פרוזאית; האוכל האסור הוא לעולם טעים יותר. יש לי גם רציונל לכך: במרכיב ההנאה שיש בבליסת המאכלים המתוקים עתירי השומן והקלוריות, ובמהומה הכימית החיובית שמתלווה לכך בתוככי המוח שלנו, יש יתרון בריאותי מובהק. אלא שהרפואה המודרנית שיודעת לכמת את אותה הנאה צרופה המתקבלת מהאוכל "המסוכן", לא יודעת (או לא רוצה) לשווק זאת לצבור הרחב. אז בבקשה רשמו לפניכם כי אותה התרגשות ותחושת אושר אינסופית שנגרמת לכם, למשל, כאשר אתם נוגסים בסברינה, או בעוגת הפרג הממולאת, לא רק תורמת למאזן הקלוריות שלכם (טפו! טפו!) אלא גם תורמת, לדוגמא, לריכוז וחיזוק היכולות הקוגניטיביות שלכם. עוד נחזור לכך.

עד העונג הבא

תביטו רגע באותו ממתק העשוי מזרעים תוססים של עץ הקקאו – ביוונית: "תאוברומה" שזה מזון האלים, או במילים אחרות – שוקולד. עד כמה שזה נשמע פנטסטי, המצרך האהוב הזה הפך בעידן הדיאטות המודרני למצרך "הולך ונעלם", לפחות מבחינת האנשים הבוגרים. אם אלה כבר טועמים שוקולד, אז זה קורה במשורה, ובעיקר עם הוורסיה המרירה שלו שמביאה, כך אומרים, הרבה בריאות, אבל עושה – וזו עובדה שקשה להתעלם ממנה, מריר בפה.

אני הולך על החלב.  רגע לפני שאני בוצע בפי חתיכת שוקולד חלב עסיסי, מעורב בנתזים גסים של אגוזים ושקדים, האורות נדלקים אצלי בראש והתזמורת מתחילה לנגן.  די בה, במראה החפיסה, והידיעה הוודאית שאוטוטו היא עומדת להתכנס ולהתמוסס בבית הבליעה שלי, כדי לשלח זרמי עונג מקדמיים שמכינים את גופי למה שהולך לבוא.

 

Chocolate02

שומר על הנוירונים

שלא תטעו! מה שאולי נראה כגחמה גסטרונומית שלי, הינו בעצם אירוע שעוצב בקפידה יתירה, גם אם אקראית, במשך מאות מיליוני שנות אבולוציה. בשיאו, מתקיימת במוח שלנו מערכת תגמול ייחודית, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בשחרור מואץ של חומרים כימיים כמו דופמין ואנדורפינים, שמביאים בסופו של דבר לחיזוק התפקוד המנטלי שלנו שמקבל בּוּסט(!) וזה בדוק.

לא נכנס כאן יותר מידי למחקרים המדעיים בנושא. נדמה לי כי גישה דידקטית ומדעית מידי, עשויה, מטבע הדברים, לפגום בהנאה הספונטנית מהזלילה הלא מרוסנת של הפרי האסור. רק אזכיר כאן כי השוקולד (וגם תה ירוק ויין אדום) מכיל חומרים רבים שעושים לנו טוב, ביניהם מולקולה אורגנית  ממשפחת הפלבונואידים שנקראת פלבנול. הפלבנול פועל כנוגד-חמצון, ויש גם עדויות שהוא משפר את התפקוד הקוגניטיבי וגם מסייע להגן על תאי עצב במוח.

פרס נובל מתוק

ואם מתעסקים בשוקולד, לא אכפת לי לציין כאן, בסוגריים, כי במשך שנים נהגו החברות והחברים שלי לכנות אותי: עמי שוקולד. לאו דווקא בגלל המתיקות שלי כמו בגלל אותה נטייה מובהקת לצרוך את ה-תאוברומה הזאת, מעבר לכל פרופורציה. מכאן, אתם בוודאי יכולים להבין  את אותה קורת רוח מרובה שנגרמה לי כאשר גיליתי לראשונה את הספור הבא. לפני כמה שנים פירסם כתב העת הרפואי היוקרתי New England Journal Of Medicine מאמר עם כותרת שנראתה הזויה משהו, וזאת בלשון המעטה. היא דיברה, שימו לב(!) על הקשר שיש בין צריכת שוקולד ו..חתני פרס נובל. במקור: Chocolate Consumption, Cognitive Function, and Nobel Laureates.

החוקר וכותב המאמר, רופא אמריקאי ממוצא שוויצרי בשם פרנק מסרלי, יצא מנקודת הנחה שאכן אכילת שוקולד מחזקת את הכשרים הקוגניטיביים של הבן אדם – דהיינו יכולתו לחשוב, לשקול, להבין ולפתור בעיות. ואם צריכת שוקולד יכולה לשפר יכולות קוגניטיביות בפרט, אפשר, על פי ההיגיון של מסרלי, לדבר על שפור היכולות השכליות הללו גם באוכלוסיות שלמות של מדינות, וזאת, במקביל לבדיקת הרגלי השוקולד שלהן.

חלשים בשוקולד

על מנת לקבל אינדיקציה בדבר היכולת הקוגניטיבית הכוללת של מדינה, הציע ד"ר פרנק מסרלי מדד מקורי: לבחון כמה חתני פרס נובל מצויים בה? ובשלב הבא, לבדוק האם קיים מתאם בין מספר החתנים לבין כמויות השוקולד המתכלות על ידי אוכלוסייתה הכוללת. נשמע קצת כמו ירייה באפילה מוחלטת, אבל מסרלי הלך עם זה הלאה. הוא בדק 23 מדינות בין השנים 1900 ו-2011 והרכיב את הגרף הבא:

Screenshot (667)

התוצאות, צריך לומר, די מרשימות. הוא מצא מתאם חזק בצורה מפתיעה בין צריכה שנתית של שוקולד לנפש לבין מספר חתני פרס נובל במדינה. ראו את שוויץ שידועה בתרבות השוקולד שלה. כל אדם צורך בה בממוצע 12 ק"ג שוקולד לשנה, מספר חתני הנובל – באוכלוסיה בת 10 מיליון תושבים, מגיע ל-33.

אין צורך לומר שכלי הבדיקה הזה נראה קצת בעייתי. לא ניתן למצוא כאן קשר סיבתי ישיר בין חתן נובל המסוים לבין הרגלי השוקולד שלו. בעצם אם הולכים על הפורמט המחקרי הזה אפשר לחשב תאורטית כמה שוקולד אתם צריכים להוסיף לתזונת האוכלוסייה במדינה נתונה כדי לקבל יותר חתני נובל. בהחלט סביר להניח שמספרם המרובה, או המועט, של חתני הנובל במדינה ספציפית קשור לגורמים רבים, החל מגורמים סביבתיים וגנטיים, וכלה בפוליטיקה ואפילו גחמות של חברי וועדת הפרס. הנה השבדים. הם גבוהים במספר פרסי הנובל אבל די חלשים בשוקולד.

———————–

———————————————

השאר תגובה