חרב, או אקדח? שניהם!

הדו-קרב, אותו אירוע דרמתי, אפוף הילה הרואית ורומנטית, שבמהלכו מתעמתים ביניהם שני אנשים – לעיתים עד מוות, זוכה בתרבות שלנו למקום מיוחד. למרות שהיה בעבר, בדרך כלל, נחלתם של גברים, בעת המודרנית החלו להתקיים יותר ויותר דּוּ־קְרָבוֹת בין נשים. כמה מהקרבות הללו נערכו בנסיבות מוזרות ויוצאות דופן, וזאת בלשון המעטה.

————————-

בוא! אני מחכה

לפעמים כאשר אני רואה את המאבקים האגרסיביים המתנהלים בין הפוליטיקאים שלנו, לעיתים על גבול האלימות הפיזית, נראה לי שאין מנוס מלחזור לדרך הקלאסית שהייתה נהוגה לפתרון סכסוכים לאורך אלפי שנות היסטוריה: דו-קרב! באמת, תארו לעצמכם לרגע את גנץ וביבי, עטויים חליפות שרד, מנהלים ביניהם קרב חרבות מצוחצח, את בנט מסתער עם חנית על אביגדור ליברמן שעושה לו תנועת הזמנה (בוא! בוא! אני מחכה), את איתן כבל שואג ומזנק קדימה לנגח את גבאי, ואולי גם את מירי רגב חגה במחול מאיים מסביב לגילה גמליאל אוחזת בידה פגיון מוזהב.

נשמע לכם מופרך? תביטו בהיסטוריה. הדו-קרב היה מאז ומתמיד הנשק האולטימטיבי של האנשים הפגועים והנעלבים, כמו גם של אלה הבטוחים בצדקת דרכם. במובן הזה, הדו-קרב, הוא הפתרון האלגנטי, האולטימטיבי, הסדור שהמין האנושי המציא כדי לשקם אגו פצוע, לרפא עלבונות עמוקים, ליישב סכסוכים בדרך שקטה, לשחרר אנרגיות, ולמנוע (לעיתים) מלחמות עקובות מדם. צריך גם להודות שיש בו בעימות הגורלי הזה המתקיים בתנאים שווים בין שני אנשים, הגינות מסוימת, ובוודאי גם הילה הרואית ורומנטית משהו. לא פלא שאירוע הדו-קרב חוצה תרבויות ותופש מקום מרכזי בדברי ימיה של האנושות.

דו קרב ב-יֶבגני אוֹניֶיגין, הרומן של פושקין
היכן יש יותר ציפורי שיר?

ההיסטוריה עמוסה בסיפורי דו-קרב של אישים מפורסמים, ביניהם פוליטיקאים, אנשי חברה ידועים, אמנים, סופרים ומשוררים. חלק גדול מהקרבות נערך על ליבם של נשים. אחד הידועים שבהם, מן הסתם, הוא סיפורו של גדול המשוררים הרוסיים אלכסנדר פושקין שאיבד את חייו בגיל 37 בקרב עם מאהבה הצרפתי של אשתו. פחות ידועים הם סיפורי הדו-קרב של נשים שנערכו במאות הקודמות, בתקופות בהן מעמדן החברתי של הנשים היה נחות, ומעורבותן העיקרית בדו-קרב הייתה בכך שהן עצמן שמשו, לא פעם ולא פעמיים, את הסבה עיקרית להתרחשותם.

העילות לעריכת דּוּ־קְרָבוֹת נשיים בעת המודרנית היו שונות ומגוונות. מעבר לכבוד, רומנטיקה ולנושאים הפוליטיים, היו, לעיתים, גם סבות אחרות, פרוזאיות, כמו למשל מראה הבגדים, רמת ההשכלה, השליטה בשפה הלטינית, או היוונית, גודל האחוזה ועושרה (היכן יש יותר ציפורי שיר?) וכך הלאה.

דוגמה מלבבת לדו-קרב מהסוג הזה התפרסמה בשנת 1792 במגזין אנגלי בשם Carlton House. הספור, צריך לומר, מוזר משהו. הגיבורות שלו הן גברת אלמריה ברדוק (Braddock) וגברת אלפינסטון (Elphinstone) שנפגשו לכוס תה בביתה של האחרונה. אלא שהשיחה, כך נראה, התגלגלה לה למחוזות לא רצויים. הנה בתרגום חופשי מהלך האירועים כפי שמתואר יפה בבלוג הזה העוסק בתקופה הג'ורג'יאנית:

לאחר שהחליפו ביניהם מחמאות הדדיות כמקובל, פנתה גברת אלפינסטון אל אלמריה ואמרה: "את היית אישה יפה מאוד".

– ברדוק: "היית? מה זאת אומרת 'היית'?

– אלפינסטון: "יש לך פנים סתוויות נאות מאד, אפילו כעת. . . החבצלות והוורדים אמנם דהו במקצת_ לפני ארבעים שנה, כך נאמר לי, בחור צעיר בקושי היה מצליח להביט בך בלי שהיה נענש על כך".

– ברדוק: "לפני ארבעים שנה! האם האישה מטורפת? לא הייתי בעולם לפני (יותר) משלושים שנה!"

– אלפינסטון: "אם כך, ארתור קולינס, מחבר הספר "האצולה הבריטית", פרסם מידע שקרי, שערורייתי, אפילו מסתורי כנגד הוד מעלתה. הוא כותב שנולדת בראשון באפריל 1732."

– ברדוק: "קולינס הוא שקרן ומאד ידוע לשמצה; ספרו טעון בשגיאות. אסור להסתמך ולו גם על הברה אחת בכל ששת הכרכים שלו".

– אלפינסטון: "סלחי לי. הוא טוען שנולדת באפריל 1732 ולפיכך את נמצאת בשנות השישים שלך."

– ברדוק: "אני בסך הכול בת שלושים".

– אלפינסטון: "גברתי, זה שקר!"

– ברדוק: "זה בלתי נסבל! את משקרת לי בפנים­_אין לי ברירה אלא לקרא לך לעימות".

– אלפינסטון: "מה את בוחרת: חרב או אקדח?"

– ברדוק: "בשניהם!"

 

אלמריה ברדוק – וגברת אלפינסטון מתחרות על סידור פרחים (Carlton House (1792)

הקרב שנערך בהייד פרק בלונדון החל בירי אקדחים שבמהלכו נוקב כובעה של אלמריה. אחר כך עברו לחרבות. במהלך הסייף היא הצליחה לשרוט את זרועה של הגברת אלפינסטון וזו התרצתה והסכימה לכתוב לה מכתב התנצלות.

לימים, יקראו המשתתפות בקרב הזה: לוחמות הקוֹמְבִּינֶזוֹן (Petticoat Duelists), למרות שישנם אלה הטוענים כי הדו-קרב המוזר הזה, לרבות שתי הגבירות שלכאורה השתתפו בו, כלל לא נערך, ובעצם מדובר בעלילה ספרותית-בדיונית לחלוטין.

 

קרבות בחזה חשוף

וואדוז, ליכטנשטיין, 1892. שתי נשות החברה הגבוהה, הנסיכה האוסטרית פאולין מטרניך והרוזנת הרוסייה אנסטסיה קיילמנסג (Kielmannsegg) מסתכסכות ביניהן בקשר למה שנראה כסדור הפרחים המתאים באולם שבו עמד להתקיים מחזה מוזיקלי מפואר. המחלוקת החריפה עד כדי כך שהן מסירות את הכפפות ומחליטות על עריכת דו-קרב. המתכונת של הדו-קרב הזה עתידה הייתה להיות שונה בתכלית השינוי מקרבות אחרים, כנראה בהשראתה של המארגנת, הברונית לובינסקה.

לובינסקה שהחזיקה בתואר ברפואה, ידעה שדקירות חרב קלות עשויות לגרום למוות כתוצאה מזיהום שעשוי להיגרם כתוצאה של מגע הבגד ברקמה החשופה. היא הציעה על כן לשתי המתחרות להתמודד כאשר פלג גופן העליון חשוף. קודם לתחילת הקרב נתבקשו הגברים הנוכחים לעזוב את המקום, כך שנשארו רק העוזרות והשופטות. הקרב החל במועדו. תחילה פגעה הנסיכה קלות באפה של הרוזנת, אחר כך, בסבוב השלישי, הצליחה הרוזנת לדקור את כתפה של הנסיכה. מאחר וזה היה קרב שנועד להימשך עד לפרץ הדם הראשון, הקרב הופסק ושתי המשתתפות הפצועות שרדו.

להפגש עם החוד של החרב 

אופיו של הדו-קרב בוואדוז כפי שנקבע על ידי לובינסקה שיקף בהחלט מגמות פמיניסטיות שהחלו להתחזק לקראת סוף המאה ה-19 בארה"ב ואירופה, וביטאו דרישה למתן שוויון זכויות מלא לנשים. וכאשר מדברים על קרבות ועל שוויון זכויות לנשים, אי אפשר להתעלם מאחת הלוחמות היותר נמרצות (וצבעוניות) שחיה באותה עת – הצרפתיה, מרי רוזה, או בשמה המלא: Marie-Rose Astié de Valsayre.

מרי רוזה הייתה עתירת כישורים. היא הייתה רופאה,  סופרת ועיתונאית, אשת ציבור אקסצנטרית, ובעיקר פמיניסטית נמרצת שניהלה מאבקים בלתי פוסקים להשגת זכויות לנשים. בשנת 1887, לדוגמה, היא דרשה מהפרלמנט הצרפתי לשנות את החקיקה כך שנשים תוכלנה ללבוש מכנסיים. החוק הקיים באותה עת אפשר להן לעשות זאת רק במקרים הבאים: ברכיבה על אופניים, ברכיבה על סוס, או שהיה להן אישור משטרתי מיוחד.

מרי רוזה – מיס שלבי. לאמריקאית לא היה סיכוי.

מרי רוזה שהייתה אגב רוכבת אופניים מקצועית וגם לוחמת סיף מיומנת, משתלבת בספור שלנו בזכות דו-קרב חסר פשרות שניהלה בשנת 1886 ב-וטרלו, בלגיה, כנגד אזרחית אמריקאית בשם מיס שלבי (Shelby). העילה לקרב הייתה גאווה לאומית פצועה. הגב' שלבי שהייתה רופאה גם היא, ניהלה ויכוח מר עם מרי רוזה, במהלכו טענה לעליונות הרפואה האמריקאית על זו הצרפתית. זה נגמר בסטירה על לחיה (של שלבי) והשלכת כפפה, שמשמעותה: הזמנה לדו-קרב. הקרב עצמו נקבע להיערך כשבועיים אחר כך בוטרלו, על מנת לתת לאמריקאית זמן להתאמן.   

בסיבוב השני של הקרב, נדקרה שלבי בכתפה והקרב הופסק. האמריקאית נאלצה להודות בטעותה, ומרי רוזה חזרה לפאריז. חודש אחר כך היא התעמתה באופן קולני עם אישה אנגליה בשם קתרין בוט' (Booth), ממקימות צבא הישועה, בנוגע למה שהיא כינתה: "הרעיונות המרושעים" שהגב' בוט' מפיצה בציבור. מרי רוזה הפגיעה בה לעזוב מיד את צרפת, אחרת היא תצטרך "להיפגש עם להב החרב שלה".  אלא שהגברת בוט' לא נענתה לאתגר, והעניין, איכשהו, עבר בשלום מבחינתה.   

—————————–

———————————————————————-

 

מחסן האוצרות

השאר תגובה