הטיסה לשנת 2,100 יוצאת מרציף 5

השאיפה לנוע קדימה או אחורה בזמן הינה אחת מאותן התשוקות הגדולות המלוות את המין האנושי מאז שעמד על דעתו. האם נצליח אי-פעם לבנות בעתיד מכונה שתאפשר לנו לממש את התשוקות הללו? ואם כן, כיצד תראה המציאות שלנו?

 

pixabay

——————————————

בלתי נתפש

הזמן הוא ממד מרתק ובמידה רבה, בלתי נתפש. תכונותיו החמקמקות, לרבות התנועה הרציפה והמתמדת שלו, מהעבר – דרך ההווה, אל העתיד, הינן פוטנציאל בלתי נדלה למניפולציות של סופרי מדע בדיוני ופיזיקאים תיאורטים כאחד. על פי המדע, נכון להיום, התסריטים לפיהם נוכל פעם לשוטט פיזית בין נופים של עולם העבר, או העתיד, הינם תיאורטים ודחוקים בלשון המעטה. ובכל זאת, הרעיון המשונה הזה לפיו נוכל להציץ במראות שהיו פעם, או יתממשו בעתיד, הוא מסעיר ומרגש, וזה לא סתם שכמה מסממניה הבולטים של התרבות שלנו – המיתוסים, האגדות, הספרות והקולנוע, עמוסים בהרפתקאות ובגיבורים הנודדים להם בזמן, אנה ואנה.

תביטו רגע בווידיאו הזה (למטה), ובאותה אישה שמשוחחת בהתרגשות במה שנראה כטלפון הנייד שלה. האם העובדה שהסרט הזה צולם בשנת 1938 מרמזת על כך שמדובר כאן, אולי, בנוסעת בזמן שהגיעה מהעתיד? לצערי, התשובה היא כנראה שלילית, וההסבר הפשוט הינו שמה שהיא אוחזת בידה הינו חפץ כלשהו, או כל דבר אחר, רק לא טלפון סלולרי. כמה חבל.

 

לינק ביוטיוב

פגישה עם סוקרטס

אז מה יש במסעות הללו שכל כך מרגש אותנו? מה זה היצר העז הזה לנסוע אל העבר, או אל העתיד? השאלות הללו כמובן מתחדדות עוד יותר אם זוכרים שהמדע והטכנולוגיה שלנו עדיין רחוקים מבניית מערכת יעילה שיודעת להזיז אנשים, או חפצים, בזמן, וזאת מעבר למהלכו הלינארי. בינתיים, כולנו נעים אל העתיד בקצב השעון. אם נניח לדוגמה שמחר, כלומר בעולם העתיד, עומד להתקיים משחק הגמר בכדור-רגל בגביע האלופות, נגיע לעולם הזה של מחר רק בעוד 24 שעות. זה מה שיש.

אבל תארו לכם שהיינו יכולים להגיע למועד סיום המשחק הרבה קודם לכן – נניח כבר בדקות הקרובות! האפשרויות המסעירות הגלומות בקפיצות ובקיצורי הזמן מן הסוג הזה אינן רק כלכליות (העובדה שאנו יכולים למלא טופס טוטו עם המספרים הזוכים), אלא הרבה יותר מכך.

להלך בכיכר העיר באתונה ולשוחח עם סוקרטס
להלך בכיכר העיר באתונה ולשוחח עם סוקרטס

דמו בנפשכם שהיינו יכולים לקבל הצצה בעולם שיהיה כאן עוד מאה, או אלף שנים? ומה עם קפיצה הגונה לעבר? כמה מרגש היה לו היינו יכולים להביט מהצד בכמה מהאירועים שעיצבו את התרבות שלנו? לשוטט במסופוטמיה אצל השומרים המפתחים את כתב היתדות? אולי להלך באגורה – כיכר העיר באתונה העתיקה בתקופתו של סוקרטס ואפלטון? ומה עם גיחה קטנה לדרום אמריקה של פעם כדי לעקוב אחר ראשיתה של תרבות המאיה? ואי אפשר לסיים את ניתורי הזמן הדמיוניים הללו בלי דילוג של כמה עשרות מיליוני שנים, ונחיתה, אי שם בתקופת הקרטיקון, כדי להבין סוף סוף מה בדיוק קרה לדינוזאורים שהיו במשך מיליוני שנים היצורים הדומיננטיים על הפלנטה.

המלכות שמתחת לאוקיינוס

ספורי הזמן שהקולנוע וספרות המד"ב מלאים בהם אינם חדשים. במשך מאות ואלפי שנים נכתבו עלילות בהן הזמן היה ממד גמיש וחמקמק וכמעט חסר כל חוקיות. הראשון שעשה סדר כלשהו בעניין הזה היה ה.ג. וולס, שכתב בסוף המאה ה-19 את "מכונת הזמן". העלילה מתארת גיבור שנוסע לעתיד הרחוק וגם חוזר בשלום עם סיפורים מרתקים על היצורים שיגורו כאן בעולם העתידי. הסיפור של וולס מניח את היסודות לז'אנר המד"ב המודרני, הן בפירוט העלילה והן באפיון שהוא מציע לזמן שאותו הוא מכנה המימד הרביעי – כעשר שנים לפני שאיינשטיין מדבר על כך בתורת היחסות הפרטית שלו.

773px-Poster_for_the_1960_film_The_Time_Machine
מסע אל העתיד הרחוק – ה.ג. וולס

הרהורים על מהות הזמן ועל מסעות פוטנציאלים מופיעים כאמור בסיפורים מוקדמים הרבה יותר. מסע פנטסטי במיוחד עורך אחד מגיבוריה של המיתולוגיה ההינדית, המלך רוואיטה (Revaita), שהיה אולי אחד מנוסעי הזמן הראשונים. בסיפור שנכתב ב-700 לפנה״ס, רוואיטה היה מלך ששלט על מלכות שנקראה קוסאסטאלי (Kusasthali) ושכנה מתחת לאוקיינוס. המלך, שהיה מצויד בכוחות מיסטיים, ידע כיצד להגיע למקום משכנו של ברהמה, הבורא, ואף להחליף איתו מילים. כאשר בתו היפהפייה של רוואיטה מגיעה לפרקה, מחליט המלך להתייעץ עם ברהמה לגבי חתן עתידי.

הנה מה שאומר האל היוצר של היקום על יחסיות הזמן: הזמן, מסביר ברהמה למלך, נע בצורה שונה, במקומות שונים. בזמן שהמתנת לפגישה עימי, חלפו בעולמך 108 דורות אדם! ואכן כאשר המלך ובתו חוזרים לעבר – לעולמם, הם נדהמים לגלות שהסביבה והאנשים השתנו לחלוטין.

זמן החרובים

מסע זמן דומה וצבעוני לא פחות, מנהל נוסע זמן אחר – דייג יפני צעיר בשם אורשימה טארו בין דפיה של אגדה יפנית מהמאה ה-8 לספירה. במהלך העלילה מבקר טארו, בעזרתו של צב מים ענק ומכושף, בארמון מפואר מתחת לים. הביקור בארמון אורך שלושה ימים, אולם כאשר חוזר טארו לכפרו בעולם האמיתי הוא מוצא להפתעתו כי עברו כבר 300 שנה ושרידי הכפר והמשפחה נעלמו זה מכבר.

אבל למה ללכת רחוק? בתלמוד אפשר לקרוא על הרפתקת הזמן הידועה של חוני המעגל. הסיפור מופיע אמנם בכמה גרסאות אבל בתמציתו הוא מדבר על אותה סצינה שבה חוני רואה אדם זקן הנוטע עץ חרוב. פרותיו, על פי דברי הזקן, מיועדים רק לדורות הבאים, שבעים שנה בעתיד. חוני מתיישב ומנמנם עד שמתעורר, שבעים שנה אחר כך, כדי לגלות את נכדו של הזקן מלקט חרובים מהעץ.

תפוח עם חור של תולעת

לא צריך להסיק מכאן שחרובים הינם סוג מסוים של "דלק" לנסיעה לעתיד. בגדול, מה שמניע את הגיבורים קדימה או אחורה בזמן, הם הרצון והדמיון האנושי. התיאוריות המדעיות מתחילות להשתלב בעלילה הספרותית והקולנועית של נוסעי הזמן רק במהלך המאה ה-19 וה-20.
מה הם אומרים? ובכן נראה כי מתכון החרובים, או יכולת הנמנום, הינם, לפחות בינתיים, אמצעי לא פחות יעיל לבצוע מסעות במרחבי הזמן.

 

חורי תולעת, מסלול פוטנציאלי לנוסעים בזמן
חורי תולעת, מסלול פוטנציאלי לנוסעים בזמן

הפיזיקה התיאורטית, בקולותיה השונים, מדברת על כמה וכמה אפשרויות לעריכת מסעות בזמן. חלק מהאופציות כולל שימוש בטכניקות שונות ומשונות הנשמעות, לפחות בהגיון של המתבונן הפשוט, כפנטסטיות ואזוטריות, במקרה הטוב.

ביטויים דומיננטיים ושגורים העולים פעם אחר פעם במאמרים וראיונות של פיזיקאים העוסקים בנושא הינם: עיקום מרחב הזמן, טקיונים ומהירות על-אורית, לולאות זמן סגורות, התארכות הזמן, פרדוקסים וכמובן חורי תולעת. הדימוי של חור התולעת נשאב מהנחה המדמה את מרחב הזמן ביקום כתפוח, ואת מסע הזמן כתולעת המחוררת דרכה בפרי כדי לצאת מצידו השני, בנקודה אחרת ובזמן אחר. ההשערה הזאת נשענת על תורת היחסות הכללית הקובעת כי מרחב הזמן יכול להתעקם בהשפעת כוח הכבידה. אם יש לנו כוח כבידה חזק מספיק, כך על פי הפיזיקאים, נקודות רחוקות במרחב הזה עשויות להתקרב מאד אחד לשנייה. אלא שזה לא עניין של מה בכך, הם אומרים, מסע מן הסוג הזה דורש עיקום ניכר ומשמעותי של מרחב הזמן, ובצורה מאד ייחודית כך שיתאפשר איזה שהוא סוג של סגירת לולאה ומתוך כך, חזרה לאירוע שכבר אירע.

מועמדים מובילים לביצוע מניפולציות מן הסוג הזה הינם חורים שחורים, עם שדות הכבידה האדירים שלהם. אם יורדים לרגע לתחום הפרקטי, העניין נראה סבוך במיוחד. סטיבן הוקינג שהתבטא בעניין הזה בכמה וכמה הזדמנויות בעבר, טען כי "חורי תולעת" הינם זעירים עד כדי כך שגם אטומים בודדים גדולים מכדי לעבור בהם, לא כל שכן אנשים או ספינות.

הימנעות ספונטנית של פרדוקסים

אחד המכשולים היותר מהותיים (ויותר מוכרים) בבצוע מסעות הזמן הינו פרדוקס הזמן, שבגרסה הקלאסית שלו דן באפשרות של אדם הנוסע אחורה בזמן אל התקופה שהוא טרם נולד כדי למנוע את הפגישה בין הוריו שהביאה להולדתו. בעיה לא פשוטה, שהרי, אם הוא מצליח בכך הוא כלל לא נולד, ואז נשאלת השאלה מי הוא אותו הנוסע בזמן שעשה זאת?

לפני כמה שנים פרסם מריוס כהן, ד"ר לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון, מאמר מאלף בנושא הפרדוקסים הללו בכתב העת גליליאו. כהן סוקר את הפרדוקסים הקלאסיים של מסע בזמן וגם שורה של פתרונות תאורטיים מעניינים. אחד מהם הינו הפתרון הטריוויאלי לפיו מסע בזמן כלל איננו אפשרי ולכן נראה שאין מקום לפרדוקס. פתרון אחר הינו קיומם של יקומים מקבילים שמאפשר את קיום הפרדוקס, ופתרון נוסף, אולי המוזר שביניהם, מדבר על מה שד"ר כהן מכנה "הימנעות ספונטנית של פרדוקסים." ליקום יש תכונה, מסתורית משהו צריך לומר, לפיה לא יתכנו סתירות ו-"מהלך העניינים יהיה תמיד כזה שלעולם לא תיווצר סיטואציה שתגרום לְפרדוקס. למשל, אדם שינסה להרוג את סבתו מתוך סקרנות מדעית לעולם לא יזכה לחזור אחורנית בזמן, ואם זה בכל זאת יקרה, הוא ייהרג בתאונה לפני שיספיק להגיע אליה, או ‏שיהרוג בטעות אישה אחרת."

 אז היכן הם לעזאזל נוסעי העתיד?

ומה באשר לנוסעי הזמן? או בלשונו של סטיבן הוקינג: לו מסע בזמן היה בר יישום, האם לא היינו מוצפים בנוסעי זמן מהעתיד. היכן הם אם כן נוסעי העתיד? קצת מזכיר את אותה תמיהה שהעלה בזמנו מדען איטלקי בשם אנריקו פרמי באשר לחייזרים, כאשר שאל: היכן הם? לעניין נוסעי הזמן אפשר למצא כמה וכמה הסברים אפשריים. כמו למשל האפשרות שמסע ‏בזמן יתאפשר רק עד לאותה נקודה בעבר שבה הומצאה ‏מכונת-הזמן, או שכמויות האנרגיה שיידרשו למסע כזה יהיו ‏כה גדולות, כך שהדבר ייעשה במינון מאוד נמוך, ורק לצרכים ‏מיוחדים. ואולי בכלל, כמו שטוען ד"ר כהן: "‏המבקרים מן העתיד כבר כאן, אך בכל פעם שהם נחשפים הם ‏חוזרים ומשנים את העבר כך שחשיפתם נמנעת…".‏

ואם האפשרות קיימת, למה שלא תיבדק? ביום שבת ה-7 למאי 2005 יזמה חבורת סטודנטים ב-MIT כנס יחיד במינו. הכנס היה אמור לשמש נקודת מפגש לנוסעי זמן המגיעים מהעתיד הרחוק. המפגש, טענו המארגנים, הינו חד פעמי ולא יהיו כמותו עוד בעתיד ולו מהסיבה הפרוזאית שתיירי הזמן יוכלו להגיע לכנס המסוים הזה, פעם אחר פעם, מכל תקופת זמן עתידית. בפרסומים צוינה הנקודה הגאוגרפית המדויקת של אולם הכנס, מאחר והמארגנים גם לקחו בחשבון את האפשרות שהמכון הטכנולוגי המכובד במסצ'וסטס כלל לא יתקיים בעת שאי-שם, בעתיד הרחוק, תומצא מכונת הזמן.

מועדון הנוסעים בזמן

האירוע, כך נראה, אורגן בצורה חפוזה, ונראה יותר כמסיבת זמן. כך או כך, איש לא הגיע לאירוע חוץ מהמארגנים עצמם וכמה חברים. האם זה בגלל שפרטי הכנס לא פורסמו ואולי גם לא שווקו בצורה נכונה? או שמא לנוסעי הזמן אין זמן למסיבות? מי יודע.

ארבע שנים אחר כך, בשנת 2009, נעשה ביוזמתו של כותב שורות אלו, ניסיון לזמן כנס נוסף, הפעם בישראל. במהלך האירוע נתכנסו להם בדירה קטנה במרכז תל אביב חבורה קטנה ונכבדה של אנשים, שכללה אסטרונום ופיזיקאי, מנהל הייטק בכיר ואיש מחשבים. המטרה העיקרית הייתה לייסד את מועדון נוסעי הזמן הראשון בעולם וגם להכין את המפגש הראשון (והאחרון) של נוסעי הזמן ביקום. בשלב הראשון של הערב נדונה דרך הקמתו בדיעבד של ה"קלאב". המועדון היה אמור להיווסד בלונדון הוויקטוריאנית, אי שם במחצית המאה ה-19. הרעיון היה לשתול בכל מיני אתרים, ארכיבים וספריות את עובדת ייסודו של המועדון כעובדה היסטורית. הצורה ואופן ההפצה של כנס הזמן זכו לתשומת לב מיוחדת. סברנו כי צריך לנסות ולהכניס פרטים על הכנס, כולל כללי התנהגות וסדר יום, בכל מיני ספריות ציבוריות, ספרי היסטוריה, כתבי עת מקצועיים, אתרים ובלוגים. היו גם אלה שחשבו שצריך לפנות לאמצעי תקשורת מסורתיים ועל-זמניים כגון: מונוליתים שונים, פירמידות, שטרות, מטבעות ואפילו פתקים בבקבוקים שיושלכו לאוקיינוס.

איך מזהים נוסע בזמן?

לגבי סדר היום וכללי המפגש, הדעה הרווחת הייתה שיש לשמור על דיסקרטיות מלאה. כל הדיונים אודות ענייני המסע, הטכנולוגיות, תרבות המקור ויעד הנסיעה יהיו דיסקרטיים ויתקיימו אך ורק באזור הכנס. נוסחו גם כללים שדיברו על כבוד הדדי ועל הצורך להימנע, ככל שניתן, מיצירת פרדוקסים ולשמור על בטחון נוסעי הזמן, וזאת, כל עוד זה לא מסכן את בטחון החברים במועדון.

אחת השאלות הייתה: איך מזהים נוסע בזמן שיגיע לכנס, ובכלל? בין הרעיונות שנזרקו לחלל האוויר היתה הצעה לחפש במנוע החיפוש של גוגל שאלות אודות אירועים שטרם התרחשו בזמן החקירה. באותו עניין הוצע גם לבדוק סרטי וידאו ומצלמות אבטחה של מגדלי התאומים שנעשו בסמוך לפעולת הטרור, על מנת לנסות ולזהות "תיירים" הממתינים במקום כדי לתעד את האירוע. רעיונות אחרים דיברו על בדיקות דנ"א מהירות שעשויות לתת אינדיקציה על אריכות ימים, או בריאות מעבר לנורמלי, חיפוש אחר אנשי עסקים שעשו כסף פתאומי בזמן קצר, או בנסיבות לא ברורות, וכך הלאה.

לצערנו, מסיבות כאלה או אחרות, כללי הטקס שנכתבו בהקפדה יתירה, לרבות חוקי ההתנהגות שנוסחו ברוח חוקי הרובוטיקה המפורסמים של אסימוב, סופר המד"ב המפורסם, לא הועמדו למבחן מאחר והמפגש המתוכנן לא יצא לפועל.

 השמש שהיתה פעם

כל הסיכויים מראים שאנחנו, ואולי גם דורות רבים בעתיד, נמשיך להפליג אל עולמות העבר והעתיד אך ורק במרחבים הפתוחים וכמעט הבלתי מוגבלים של הדמיון שלנו.

האמת היא, אם מבקשים לדקדק קצת בדקויות הזמן, אנחנו יכולים, בלי בעיה רבה, לנסוע, כלומר להציץ בעברם של גופים, רק באמצעות הצצה בהם. לדוגמה, הירח שאנחנו רואים הינו "תמונה" המגיעה אל עדשת העין שלנו לאחר שעברה בחלל מרחק של כ-385,000 ק"מ, וזאת במהירות האור, כ-300,000 ק"מ לשניה. מה שאומר שהלבנה היפה שאנו רואים בשמיים הינה עולם עבר, עולם שהיה תלוי בשמים שלנו לפני קצת יותר משנייה אחת.

העובדה הזאת הופכת דרמטית יותר אם מתבוננים רחוק יותר. השמש, לדוגמה, הינה כוכב עבר שהיה לפני כ- 8 דקות. במובן זה טלסקופי חלל המצלמים כוכבים וגלקסיות במרחקים של אלפי ומיליוני שנות אור, הינם מכונות זמן עוצמתיות במיוחד. הטלסקופים הללו "לוקחים" אותנו לעולמות עבר רחוקים, שחלקם, אולי, כבר אינם קיימים היום.

 

ירח כעולם עבר

 קפסולת הזמן הישראלית

המסע אל העתיד קצת יותר מורכב, והנסיעה קדימה, כבר הזכרנו, נעשית, בינתיים, במהלכו הסדיר של הזמן, בקצב שמראה השעון שעל פרק ידנו, או מסך הסמרטפון. מה שכן ניתן לעשות זה לנסות ולהפוך את הדרך אל העולם העתידי, לקצת יותר תכליתית ומאורגנת. כמו למשל לשגר אליו – אמנם בקצב השעון, חללית זמן שתוכל לספר לאנשי העתיד בצורה מסודרת כמה דברים על עצמנו.

ניסיון מהסוג הזה ניסינו לעשות ב-30 בדצמבר, 1999, בחצר מוזיאון ארץ-ישראל בתל אביב, רגע לפני מעבר המילניום. במסגרת פרויקט של המגזין "מסע אחר", ערכנו במקום טקס קצר, ביזארי משהו, שבו נכחה קבוצה גדולה של נכבדים, לרבות ראש העיר. במהלך האירוע הוטמנה בקרקע קפסולת זמן קטנה שנשאה בתוכה אוסף פריטים המשקפים את התרבות, הטכנולוגיה ואורח החיים בישראל של סוף המאה ה-20. על קירות פירמידת השיש הקטנה שנבנתה מעליה, נחרתו בשלוש שפות, הוראות המציינות כי ניתן לפתחה עוד מאה שנים, בדצמבר 2099.

נכון לרגע כתיבת השורות הללו, הקפסולה משייטת לה אל העתיד כבר כ- 20 שנה. להבדיל ממכונות הזמן בספרות המדע הבדיוני שמצליחות לגמוא תקופות של מאות ואלפי שנים בפרקי זמן קצרצרים, חללית הזמן הישראלית נעה לה באיטיות אל העתיד במהלכו הרגיל של הזמן. מסע די מתסכל. לו הייתי ניחן בסגולותיו של חוני המעגל, הייתי מנסה קצת לנמנם תחת צילו של אחד העצים בחצר המוזיאון, כדי להתעורר כאן בתחילת המאה ה-22 ואולי לתפש את הרגע שבו היא תגיע אל היעד.

——————

* הכתבה נשענת בחלקה על כתבה שפרסמתי בזמנו בכתב העת הדיגיטלי אלכסון 

 

תגובה אחת

  1. תנועה אחורה בזמן (או מדוייק יותר, העברת אינפורמציה אחורה בזמן) משמעה גם תנועה מהירה יותר ממהירות האור, היפוך סיבה ומסובב, היפוך כיוון האנטרופיה, ואולי עוד איזהו עיקרון פיזיקלי או שניים. נראה הגיוני יותר להניח שזה לא אפשרי.
    חור התולעת, קיים (לפחות תיאורטית) בחורים שחורים עם תנע או מטען חשמלי הגורם לסינגולריות להיות מוסטת מעט מהמרכז. על פי מה ששמעתי, גם בתיאוריה חור התולעת קורס אם משהו מנסה לעבור בתוכו (שלא לדבר על עוד כמה פרטים טכנים – כמו העובדה שהכבידה העצומה במרכז החור השחור תאט את מהלך הזמן עד לרמה שלנו זה התהליך יראה קפוא בזמן, ויתכן שיהיה איטי – על פי השעון שלנו, הנמצא מחוץ לחור השחור – יותר מנסיעה "רגילה" למקום האחר (בהנחה שהחור מוביל לאותו היקום, התיאוריה לא כל כך ברורה לי). )

    אבל בכל זאת, כולנו נוסעים אל העתיד עם כרטיס לכיוון אחד. יש מי שנוסע מהר יותר או לאט יותר מאחרים (בעיקר בגלל הבדלי מרחק ממרכז המסה של כדו"א, או תאוצות מרובות). אמנם, נכון לעכשיו, מדובר בהבדלים של שברירים של שברירי שניות, אך בכל זאת אני מוצא את זה מלהיב. ומה אם ימציא מישהו את מכונת חוני המעגל, שתשלח אותך כמה שנים אל העתיד ללא יכולת לחזור? אבטלה. אהבה נכזבת. סקרנות. תרופות עתידיות. מה יהיה המניע של מי שיתפתה להמר על כל הקופה ולהשתמש במכונה הזאת?

השאר תגובה