סיפורים מהתמזה

כובעים, ברבורים, ספינות ומברשות. שבעה ימי שייט עם נוף ציורי והרבה ירוק, בנהר הכי האנגלי בעולם.

 

DSCN0388

——————————————–

1. מטפורה יפה ונוגה

רעיון המסע היה פשוט מעיקרו; להפליג בנהר התמזה ממעגן שנמצא לא רחוק מלונדון (Chertsey) לכיוון העיר אוקספורד. הנתיב הזה איננו נתון לגחמות הגאות והשפל וקצב ההפלגה בו אמור להיות איטי ויעשה בשלווה ונחת, תוך כדי עצירות, אם ניתן, בסביבתם של כפרים ציוריים, ואולי גם פאבים מקומיים. לא בקשנו לחקות, או לעקוב אחר אותם מסעות ספרותיים מופלאים שנעשו כאן בעבר, אלא פשוט לשוט, שבוע ימים, בעקבות הנהר ובעקבות קבוצות הברבורים, האווזים והברווזים שצבעו את המים בכתמים צבעוניים. 

 

מלכי התמזה הם ללא כל ספק הברבורים. מה כבר אפשר להגיד על העוף הצחור והאלגנטי הזה שכל כך אהוד עלינו, בני האדם? הסימפטיה הזאת מוצאת ביטוי במיתוסים ובאגדות, בסיפורים, בשירים, באמנות ובמוסיקה, ואפילו בספר החוקים. אמונה עממית, די רווחת באנגליה, טוענת כי כל הברבורים באנגליה שייכים להוד רוממותה המלכה. האמת אגב איננה רחוקה. למלכה יש אכן בעלות על כל אותם ברבורים מצויים (Mute swans) שאינם מסומנים, ואשר חיים במים הפתוחים במדינה. בפועל, המלכה מממשת בעלותה רק על קבוצות ברבורים המצויים בכמה אזורים בסמוך לארמון בווינדזור.

DSCN0142 (2) - Copy - Copy - Copy

אני מביט בברבור בודד שמתקרב לספינה וחרד לרגע שיפגע. זה כמובן חשש שוא, העופות הללו הינם הספנים הטובים בעולם. אני נזכר אז באחד הביטויים היותר יפים הקשורים בו: "שירת הברבור"; מטפורה יפה ונוגה שמשמעותה: היצירה האחרונה של אמן, בדרך כלל מוזיקאי או משורר, לפני שעובר מהעולם. המקור לביטוי היא כנראה אמונה שהחזיקו בה היוונים הקדמונים, לרבות פילוסופים כמו סוקרטס ואריסטו, לפיה, קולות הברבור בימיו האחרונים עזים ונאים יותר.

לאחר כמה ימים של שיט בנהר קל להבחין גם בכמה מהקפריזות של הברבורים. למשל העניין הזה עם הרגל (צילומים למטה). אחת הסברות הינה שמדובר כאן במנגנון לוויסות טמפרטורת הגוף של הברבור. להבדיל מכל הגוף, הרגליים אינם מכוסים בנוצות וכלי הדם חשופים יותר לאוויר. שטח הפנים הגדול של כף הרגל מקל על מעבר החום מהגוף לאוויר, ובכך מצנן את הברבור. זה, אגב, יכול לעבוד גם בכיוון שני כאשר הרגליים סופגת חום מהאוויר על מנת לחמם את הציפור.

 

 

2. גראפיטי בתמזה

הספינה ששכרנו (Mystique) הכילה שלושה חדרי שנה, שירותים וסלון קטן, שם יכולנו לשבת בשעות הפנאי, לאכול ולשתות וגם להתרווח. אלא שזה היה רק בתיאוריה. מהר מאד הסתבר לנו שכאשר שטים, אין לך זמן רב מידי להסתלבט על הסיפון. האשמים העיקריים בכך היו הסכרים, או מה שהאנגלים קוראים: Locks. המבנים הללו שחלקם נבנה לפני כמה מאות שנים, מכוונים לאפשר לסירות לשוט במעלה, או במורד התמזה, באמצעות מערכת סגורה שמאזנת את הפרשי הגבהים בנהר. בטבע, זה בא לידי ביטוי בצורה של מפלים, כאן, לאורך הנהר, אלה הלוקים.

באזור שבו הפלגנו מצויים למעלה מ-20 סכרים כאלה. כאשר אתה מתקרב אל ה-Lock מתחילה מערכת שלמה של תנועות ופעולות, כולן לקוחות מעולם הספנות הקלסי. השער נפתח, והסְקִיפֶּר שלנו צריך להכניס את הספינה בזריזות פנימה ולהיצמד לאחד מקירות המזח. שני אנשים אמורים להמצא אז על הסיפון, אחד מקדימה, השני מאחור וכל תפקידם הינו להטיל חבל, כמו הטלת לאסו (פלצור) שזרקו פעם בסרטי המערב הפרוע. הרעיון הוא לכרוך את החבל סביב ה-וו שבמזח כך שניתן יהיה לעגן את הספינה. אחר כך, השער נאטם מאחור – המים מוצאים או מוזרמים פנימה עד שגובה המים בסכר מתאזן עם גובהם של פני הנהר. השער בחזית נפתח, וממשיכים הלאה.

התרשים למטה מתאר בצורה פשוטה את דרך פעולתם (מקור).

 

IMG_4981חלק בלתי נפרד מהטקס הזה הוא כמובן השומר ה- Lock keeper שהוא מוסד מסורתי, מעוגן ומוקפד בשורה של כללים, וכל תפקידו להפעיל את מערכת ה-Lock בצורה יעילה. בכל סכר יש בדרך כלל גם גם בית קטן ומעוצב, ביתו של שומר הלוק. רוב השומרים בהם פגשנו היו אנשים מבוגרים בגיל הפנסיה שמלאו את תפקידם בחביבות אבל גם ברצינות רבה. באחד המקומות אני מנצל את ההפוגה של מילוי הסכר כדי לנסות ולחרוט את שם הספינה בטחב הרטוב שמכסה את אחד הקירות. "מה אתה רושם על הקיר שלי?" שואל אותי השומר בחיוך רחב. ומיד מוסיף, "זה בסדר. קצת גראפיטי לא יזיק לי". 

 

3. חיים על פני המים

אחד הקשיים הגדולים בספור המסע הזה היה למצא "מורינג" (Mooring) כלומר מעגן, הן במשך היום, לא כל שכן, בשעות הערב. דמו לעצמכם את נהר התמזה, כעין כביש ראשי בעיר גדולה עם בעיות חנייה. בדיוק כמו בעיר, רוב המקומות תפוסים בסירות וספינות מכל הסוגים והגדלים. וכאשר אתה כבר רואה מרחוק מקום פנוי, אתה ממהר למקום רק כדי לראות שלט קטן שמסביר לך שמדובר במעגן פרטי. מתוך כך, החיפוש אחרי המורינג הוא הרפתקה קטנה בפני עצמה, וצריך הרבה מזל, וגם מידה לא מעטה של נחישות, על מנת לאתר בפיסת חוף פנויה.

 

אבל כאשר כבר מצאתם איכשהו מרחב פנוי ונקשרתם לחוף, לפעמים באמצעות יתדות ששצריך לנעוץ בקרקע, הכול טוב. השהות על המים נעימה. אפשר להתחיל לאכול משהו ולשתות מפחיות הבירה שאגרתם במקרר הקטן.

הסביבה בחוץ נעימה. הנהר, כמו גם ממקומות העגינה שבו, עמוס במגוון של סירות וספינות שונות ומשונות, חלקן גדוש בחפצים ואביזרים ואפילו פסלים (הרבה ינשופים). המעניינות שבהן הן ללא ספק ספינות הנהר הצרות, שחלק מהן, כך למדנו עם הזמן, מאוכלס בדמויות צבעוניות ותמהוניות, החל מזוגות של פנסיונרים חביבים ואנשים בודדים, וכלה בספנים של פעם, מזוקנים וחובשי מגבעות שנראים כמו אותם ביטניקים משנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת.

אלה, גם אלה, כך נראה, החליטו להערים את ביתם ואת גורלם על הספינה, ועל פני המים. היה למשל אותו ברנש מגודל ובעל זקן עבות שהציץ בנו בדאגה מחלון ה"בית" שלו, בעוד הסקיפר המיומן שלנו מנסה לתמרן את הספינה שלנו בזהירות, במרווח העגינה הצר שהיה לידו. החניה עברה איכשהו בשלום. עליתי על היבשה והקשתי בזהירות על הספינה שלו, כדי להציע לו בקבוק בירה צונן. הוא סרב בכל תוקף; "אני מעולם לא שותה ולא מעשן" הכריז. מה שנראה לי משונה מעט, ובוודאי לא התאים לאותה פנטסיה מטופשת שעלתה במוחי – נשענת כנראה על ספורי הילדות, ולפיה, דמיינתי כיצד הוא מחלץ את הפקק בשיניו ולוגם את הבירה בגמיעה אחת וממושכת.

DSCN0349 - Copy

מאוחר יותר, גם יצא לנו לדבר קצת עם מיי,  אישה אוסטרלית מבוגרת שהחליטה להפוך את הספינה לביתה, ולבלות את חייה בין הנהרות ובתעלות שבאיים האנגליים. היא נראתה חבולה מעט בפניה. "הא, נפלתי קצת, זה שום דבר", אמרה לנו, "הסירה קצת זזה".

4. זהירות, דררה!

DSCN9796שבעה ימים של שיט בנהר התמזה הינם, קודם כל מעמסה גדולה על החושים. נדמה שאתה ניכנס למעין עולם קסום העמוס לעייפה בגוונים, קולות ורעשים. בשתי הגדות של הנהר שולט הגוון הירוק דרך קבע. האשמים בכך הינם כרי דשא, הקנים, העצים ושדות התבואה שאינם נגמרים. המים עצמם, נעים בין גווני האפור, הכחול, הירוק והאזמרגד, תלוי בשעת היום ובגחמות של מזג האוויר.

וישנם גם הקולות. ברובם, שריקות וציוצים, וגם מה שנשמע, לעיתים, כצעקות וגערות המגיעות  ממגוון עצום של בעלי כנף, ביניהם: ברווזים, ברבורים, אווזים, שחפים ואנפות אפורות. כאשר אתה מצוי בתוך המרקם הססגוני הזה של הצמחייה ובעלי חיים בנהר וסביבתו, גם אם אתה תייר זר, קל מאד, ואפילו נעים, להכנס לרגע לתוך ההוויה האנגלית שבמקום, זו שתוארה יפה כל כך בספורים כמו "הרוח בערבי הנחל" ו"שלושה בסירה אחת".

בלילה הראשון עגנו באזור הכפר לילהאם (Laleham). שמעתי לפתע רעש מוכר, צרוד וצווחני, משהו מן הסוג שממלא את האויר במחוזותינו, כאן בישראל. הבטתי בעץ הסמוך ומיד הבחנתי בה, ב- דְּרָרַת קְרַמֵר הירקרקה, הוא בשמה המוכר כל כך: דררה. מה לעזאזל היא עושה כאן? 

 

drarra

על פי הויקיפדיה התוכי הירקרק הזה נפוץ בדרום אסיה, מבורמה דרך הודו ואירן לערב, ובאזור הסאהל באפריקה. וכמובן, גם אצלינו בישראל, לכאן הגיעה הציפור הזאת לפני כמחצית המאה והוגדרה כפליטת תרבות וכמין פולש, וזאת, עקב אופייה האופורטוניסטי והאגרסיביות שלה. במאבק על נקודות קינון, הדררה דוחקת מינים מקומיים ומשתלטת על אזורי מחיה רבים.

האם הדררה מצויה כבר בקאונטרי האנגלי? אין לי מושג. אני מביט בדררה. האם הגומחה בעץ היא קן של גוזליה? אם כן, סביר להניח שלא ירחק היום שבו ישמעו אנשי הכפרים דררר…מהסוג הזה  (מקור). 

 

5. אלוהים ושק החיטה

IMG_5500החזרנו את הספינה Mystique, לא בלי כאב לב. לעבור ממים ליבשה זה לא דבר של מה בכך, במיוחד לאחר שכמעט והתרגלת לחיים בספינה הקטנה; לרעש המנוע, לתקתוקה של משאבת המים, לפתחים הצרים, ולהליכה הזעירה על פני החרטום החמקמק של הספינה.

אז החלפנו דירה ויצאנו לשוטט כמה ימים באחו האנגלי באזור קוטסוולד (Cotswolds). אתם בהחלט יכולים לקנא בנו. אני לא מכיר הרבה מקומות בעולם שיכולים להתחרות עם הירוק של ה-Meadows האנגלי. 

דיוויזס (Devizes) היא עיירה כפרית במחוז ווילטשייר (Wiltshire)/ vht קמה במאה ה-11 סביב מצודה בשם זה. במהלך ימי הביניים היא הפכה לעיירת שוק קלאסית הנשענת על הכפרים שמסביבה. דיוויזס נודעה בתחילה דווקא בתחום הבדים והטקסטיל, אבל הפכה עם הזמן לשוק גדול של דגנים, בעיקר תירס שעורה וחיטה. אלא שהספור האמיתי של העיר הקטנה הזאת, לפחות עבור חובב עלילות משונות כמוני, היא אותה ההתרחשות המוזרה שהייתה כאן במחצית המאה ה-18 מסביב לאשה כפרייה שנקראה רות פירס (Pears). יש בספור הזה, ראו הוזהרתם(!) לא רק קורטוב של מסתורין, אלא גם מידה גדושה של אמונה דתית, ולא מעט צדקנות.

IMG_5490התאריך: יום חמישי 25 בינואר 1753. רות פירס מגיעה למרכז השוק שבעיר ונדברת עם עוד שלוש נשים אחרות לרכוש יחדיו שק חיטה. עלות השק הייתה בסביבות 19 שילינג, וכל אחת מהן הייתה אמורה לשלם 4 שילינג ו-21 פני. אחת הנשים שספרה את הכסף, גלתה שחסר סכום מסוים ופנתה בדרישה לרות פירס שתשלים את חלקה. פירס אמרה שהיא נתנה את הכסף, וגם טענה, בלהט רב, שאם היא משקרת, היא תיפול מתה, כאן ועכשיו! כאשר חזרה על כך בפעם השנייה, היא בקושי הספיקה לסיים את המילה האחרונה כאשר, לתדהמת הנוכחים במקום, צנחה מתה על הקרקע.  

למחרת דיווח חוקר מקרה המוות בעיר כי לא נמצאו כל סימני אלימות על גופה, ומותה נגרם כתוצאה מידו של האל. כמה שנים מאוחר יותר הניחו אנשי העיר במקום, במרכז השוק, לוח צבוע שפרט בקצרה את השתלשלות האירועים, מן הסתם על מנת להרתיע את הסוחרים והקונים בשוק כך שישמרו על מסחר נקי. בשנת 1814 הוקם המגדל הנוכחי עם הספור הזה חרוט באבן (תמונה למטה).

IMG_5489

מי שיצליח לקרא את הכתוב בצילום המהיר שעשיתי, ישים לב, מן הסתם, למשפט האחרון: "היא מיד נפלה לקרקע, מתה, כשהכסף מוסתר בכף ידה" (She instantly fell down and expired, having the money concealed in her hand. ).

על פי מקורות שראיתי, לא נעשתה אז כל חקירה של ממש בנסבות המקרה עצמו. בהחלט יתכן שהייתה זו אישה אחרת, ולאו דווקא פירס, שהעלימה את הכסף. אלא שפרנסי העיר פסקו את דינם, והוסיפו גם את עניין הכסף שנמצא בידה. אין ספק כי המקרה של רות פירס, שמתה כנראה מסוג של דום לב, התאים מאד לצורך בניית "קייס" דתי מושלם, שהיו בו, אשה רעה וחוטאת, ששילמה את המחיר, ומוסר-השכל צדקני ומטריד.

6. תמונה סיפור

כמה צילומים מהירים, עם כיתוב קצרצר, מכמה מקומות והתרחשויות מאיזורי ה-קוטסוולד ועוד. כל אחת מהן, שווה סיפור בפני עצמה.

כמו למשל יריד המשפחות המקסים שנערך בשדה ירוק בסמוך לכפר העתיק, לקוק ( Lacock). המשפחות המגיעות מהכפר ומהסביבה נפטרות בשמחה, אולי בעצב, מחפצים ואביזרים שגדשו את הבית שלהם לאורך השנים. המחירים מצחיקים במיוחד ואפשר להתוכח, ובאותה הזדמנות גם לשוחח על החיים עם בני המשפחה. (למטה).

 

בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה מברשות כמו בחנות הזאת שנמצאת בעיירה ימי-ביניימית קטנה וציורית: בשם Burford. כדי להגיע אליה אתם פשוט צריכים לשוטט ברחוב הראשי (למטה).

 

וגם לא כל כך הרבה כובעים. הכירו בבקשה את חנות הכובעים הנשיים של לואיס קלייר. החנות נמצאת בעיר Wallingford (רח' סט. מרי 36), שהיא עיר שוק עתיקה ומקסימה, דרומית לאוקספורד. יש בה כמה פאבים ומסעדות טובות, וגם את הכובעים של לואיס קלייר (למטה).

 

מיסטיקה, רוחניות, פולחנים דרואידים ודתות עתיקות. מה לא נאמר עדיין על מעגלי האבן האניגמתים של אוובורי (Avebury) במחוז ווילטשייר. הם בהחלט שווים כתבה דידקטית וארוכה הרבה יותר. מה שמעניין מבחינתי הינה העובדה הפרוזאית שלמרות שהם נמצאים כאן בין 4000-5000 שנים, עדיין לא ברור בדיוק כיצד, ובעיקר, מדוע הם נבנו, וזו כבר סיבה טובה לבוא לביקור.   

 

תראו (למטה) את תא הטלפון הקלאסי הזה, שצילמתי אי שם באזור Old Windsor. הוא ריק לחלוטין, אבל הכתובת שנחרטה בו מדברת בעד עצמה; "בעבור אותם הרגעים השקטים". מישהו לקח את אחד ממוקדי התקשורת המובהקים של העולם של פעם, והסב אותו למקום מקלט מהרעש הדיגיטלי של הסביבה, שנדמה, רק הולך ומתגבר.  

 

 

————————————————————————————————-

* תודה לחברות ולחברים שהשתתפו במסע, ובמיוחד לכרמלי שתכנן והקפיד.

צילומים – עמי בן בסט ©.

5 תגובות

  1. תיאור מדהים שהעלה בי זיכרונות משייט שעשינו לפני שני עשורים ב Norfolk Broads – שבוע ימים בספינה בת שני חדרי שינה סלון ומטבח. אחרי השייט נסענו לעיירה על שפת הים הצפוני (מים קרים מאוד כל השנה) – Cromer.

  2. שלום רב, אני כל כך רוצה גם שייט כזה על התמזה. מה עושים? עם מי ההתקשרות? כמה עולה? מה האפשרויות? תודה. שרהלה לוי-חצבאני

השאר תגובה