האינטרנט, מה הוא עושה לנו?

בעולם המוצף בהתראות ופושים, ובמידע שאת רובו אתה לא צריך, קשב, בהייה וחלימה בהקיץ הן תכונות הולכות ונעלמות. מהם אותם רגעים בודדים שכבר לא יחזרו? ולמה הרשת דופקת לנו את המוח.

———————————

 

walking with mobile phone

בני אנוש – הרבע הראשון של המאה ה-21.  קרדיט: Martin Vorel

תמונת נצחון

הספור הזה די מוכר. אם נולדתם נניח בשנות ה-70 של המאה הקודמת, רגע לפני שהאינטרנט הפציע, ובוודאי קודם להופעת אותו חפץ דיגיטלי בצורת מלבן שמציע ודוחף לכם ללא הרף את תוצרי הרשת, יש סיכוי טוב שאתם מתגעגעים לימים של פעם. לאותם זמנים בהם יכולתם – אם אנסה לנסח זאת בדרכי: לשוטט ולנדוד ולחפש צורות בעננים, להתענג מהסחות הדעת, לחלום ולהקיץ, לבהות, ולהעביר את הזמן ברגעים בטלים וכל כך מופלאים. ימים שהיו.

היום זה כמובן בלתי אפשרי. שורה ארוכה של גופים וחברות ענק מנהלים נגדכם מערכה גדולה ומניפולטיבית שמכוונת ללכוד את הקשב שלכם בלי לקחת שבויים. המערכה הזאת, כך נראה, הסתיימה זה מכבר בניצחונן המוחלט. חברות הסמארטפונים, והמדיה, למיניהן, תאגידים כמו גוגל, פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ונטפליקס, הן אלה שקובעות, מתקתקות ומכתיבות במידה רבה את סדר היום הדיגיטלי שלכם.

אם מחפשים תמונת ניצחון לתהליך הדיגיטציה, או הגוגליזציה – אם תרצו, ולשעבודה הכמעט מוחלט של תשומת הלב שלנו, כל מה שאתם צריכים לעשות זה להביט רגע סביבכם. לא תוכלו להחמיץ את מראה האנשים העוברים בסביבה, אולי חולפים במדרכה שלצידכם, ונועצים את מבטם וכל מאודם בסמארטפון! זו, ללא ספק, היא אחת הסיטואציות היותר שכיחות היום על פני כדור הארץ. את התמונה הזאת בדיוק תוכלו גם לראות במצבי קיצון, לדוגמא, הולכי רגל שחוצים את מעברי החצייה, תוך כדי בהייה במסכי ה-נייד שלהם. אין צורך לומר כי פעולת ה"בהייה" הזאת שונה לחלוטין מ-הבהייה שהוזכרה בקטע הפותח.

קדמה טכנולוגית או תאונה טכנולוגית, זו השאלה?

אבולוציה טכנולוגית איננה דבר רע. החדשנות מעצם טבעה משפרת את החיים שלנו ועושה אותם נוחים ויעילים יותר. אני בהחלט סבור שהיינו ברי מזל – ואני מכוון שוב לילידי שנות ה-70, ולפני כן, שיכולנו ללוות ולחזות  במו עיננו בהתחלתה ובמימושה של אותה הפיכת חצר טכנולוגית, מהירה כבזק ובוודאי חסרת תקדים בהיסטוריה שלנו.

תהליכים היסטוריים עשויים לארוך מאות שנים ויותר. ראו לדוגמא את מהפיכת הדפוס ושימור הידע שראשיתה הייתה בנזירים מתבודדים הספונים בתאיהם וחורטים במגילות קלף טקסטים ארכאיים, המשכה, אי שם במאה השביעית, בפתוח בסין של תהליכי הדפסה ראשוניים, יחד עם טכנולוגיות לייצור נייר, וסופה הדרמתי במחצית המאה ה-15 עם המצאת הדפוס המודרני של יוהאן גוטנברג.

המהפכה הדיגיטלית, ובעיקר השינוי הדראסטי בהרגלי החיים שהיא הביאה עימה זה סיפור של 20-30 שנים בלבד. זה הכל. מה שמאפיין את המהפכה הזו שניתנו לה אינספור שמות, איננו רק הקצב המסחרר שלה אלא במה שהיא עושה לנו. כל הסימנים מראים שמשהו הרבה יותר עמוק מתרחש בכל מה שקשור לאורחות החיים ולהתנהגות הקוגנטיבית שלנו. סביר להניח שאת השינויים הללו נוכל להבין בצורה מלאה יותר רק במרחק הזמן. אותם חוקרים עתידיים שיתבוננו בנכדים ובנינים שלנו, יוכלו מן הסתם גם להעריך טוב יותר האם התפרצות הטכנולוגית הזאת שהחלה בסוף המאה ה-20 הייתה, במובן מסוים, גם סוג של תאונה טכנולוגית?

הרגעים שלפני

Screenshot (89)סופר קנדי בשם מיכאל האריס, פרסם לפני כמה שנים ספר בשם: סופו של הַחֶסֶר. שמו המלא: The End of Absence: Reclaiming What We've Lost in a World of Constant Connection. כותב האריס: "אני חושב שבתוך כל המסה הגדולה של השינויים שאנו חווים ישנו הבדל אחד אותו אנו חשים ביתר חריפות, וזה יהיה גם אותו משהו שהדורות הבאים יתקשו להבין. זהו אובדנו של החסר. האריס מדבר על רגעי הדממה שהיו עמוסים בחלומות בהקיץ, על כל אותם רגעים מתים, אבודים, חסרי מנוח, שבהם בילינו ובהינו, והיינו עם עצמינו לבד עם המחשבות שלנו.

אריק איינשטיין דבר פעם על רגעים מהסוג הזה עם הרבה געגוע בשיר המקסים שקרא לו: הימים הארוכים העצובים:

כן, הם שוב חוזרים אלינו הימים 
הימים הארוכים העצובים 
שוב אשכב לבד בוהה בעננים 
בואו חזרה ימים טובים.

השמים מתכסים בים כבשים 
והשמש מציירת עיגולים 
העיניים מאירות כמו פנסים 
מישהו בחוץ דורך על העלים.

בן אדם, מחשבה וחלום בהקיץ

חוקרים רבים סבורים כי דווקא באותם הפוגות קצרות של זמן שבהם אנחנו חולמים בהקיץ ובוהים ללא מטרה מוגדרת, המוח שלנו איננו "תפוש", וזו קרקע פורייה ליצירתיות. המשמעות היא שכאשר אנחנו מנסים לחשוב ולמצא פתרון לבעיה מסויימת, המוח עסוק ומכוון למשימה. כאשר אנחנו עושים הפוגה, ומתפרקדים לנו ב-לא כלום ומעיפים מבט לא ממוקד פה ושם, דווקא אז עשוי להבליח הרעיון. סופרת קנדית בשם לאה מקלארן (Mclaren מתארת בכתבה מרתקת בגארדיאן את אותם רגעים מתים שהיו כל כך בשפע בעולם, רגע לפני שהתחברנו: בשעות האבודות הללו הכרנו את עצמנו מבלי משים; הדמיונות שלנו, חסרי מעצורים, היו חופשיים לשחק ולהתמהמה ולשוטט. ובעוד שזה היה אכן משעמם ולא מתרחש לפעמים, בכל זאת, כל הפלאים הללו של האנושות, כולל האינטרנט, הפציעו מתוך מקור פשוט אחד: בן אדם, מחשבה וחלום בהקיץ.

יודע הכול ולא יודע כלום

ומה קורה לנו כעת? מה עושה לנו החיבור והחשיפה האינסופית לתכנים; חדשות, סרטים, משחקים, מידע ומגוון שלם של גירוים שלא מפסיקים לזרום ולהציף אותנו, גם כאשר איננו רוצים בכך? ואל תשיאו עצות כגון: לכבות את המחשב. זה לא עובד. התמכרנו. בתור מי שמחובר אונליין לרשת כמעט באופן רציף משנות ה-90 של המאה הקודמת, אני מרגיש זאת היטב. אין לי  כלים על מנת לקבוע קביעות מדוייקות על המה? והכיצד? אבל אני יודע שהשתניתי.

באחד המקומות בספרו מספר מיכאל האריס על שיחה עם דוגלס קופלנד, סופר קנדי אחר שעוסק רבות בנושא. קופלנד מדבר על הדומיננטיות של מנוע החיפוש של גוגל בחיים שלנו. הקוֹלוֹנִיזַצְיָה הזאת, אומר קופלנד, גורמת לנו לפרדוקס אינטלקטואלי לפיו: אנחנו יודעים הכול, ולא כלום. הכנסת האינטרנט למוחותינו יוצרת מצב מנטלי שבו אנחנו מכירים בכך שמעולם לא היינו חכמים יותר, ובאותו זמן, איכשהו, אנחנו גם מרגישים שמעולם לא היינו טיפשים יותר. הוא מכנה את המצב הזה באנגלית: סמופיד – SMUPID שזה צירוף של המילים: SMART+STUPID. האנשים שהם סמופיד, לפי קופלנד, מכירים באינטליגנציה המועצמת שלהם אבל חשים טיפשים כי המידע שנצבר אצלם היה פשוט קל מידי להשגה.

הכול היה בסדר אם היינו יכולים לסמוך על רשת האינטרנט באותו אופן שבו אנחנו סומכים, נניח, על הספרייה הבריטית

מחקר בינלאומי שהתפרסם לפני חודשים מספר בעיתון World Psychiatry שופך מעט אור על מה שמתרחש. צוות החוקרים שעבד עם קבוצות מדגמיות גדולות בשתי מתודולוגיות נפרדות (הדמיית מוח של MRI והתבוננות התנהגותית), מצא באופן עקבי עדויות משכנעות לכך ששימוש ממושך באינטרנט מייצר שינויים חריפים ומתמשכים באזורים ספציפיים בהכרה (בהם מתרחשים תהליכים מנטליים), אשר עשויים לשקף שינויים לטווח ארוך במוח, והמשפיעים על טווח הקשב, זיכרון ואינטראקציות חברתיות.

על פי ד"ר ג'וזף פירס (Firth ) מדען אנגלי שהוביל את המחקר, המוח מסתגל די מהר למצב שבו הוא מתייחס לרשת האינטרנט כמעין בנק זיכרון המופעל במקורות חיצוניים, מה שגורם לאורך זמן לצמצום "פונקציית הזיכרון הטרנס-אקטיבי" שלנו, כלומר, אותם תהליכי מיון מנטליים שהמוח מבצע כדי לאתר ו"לאחוז" בעובדות או דימויים. "הבעיה עם האינטרנט", מסביר פירס, היא שלכאורה המוחות שלנו מגלים במהירות שהוא נמצא שם – ומופעל במקורות חיצוניים.  הכול היה בסדר אם היינו יכולים לסמוך על רשת האינטרנט באותו אופן שבו אנחנו סומכים, נניח, על הספרייה הבריטית. אבל מה קורה כשאנחנו בתת המודע מעבירים פונקציה קוגניטיבית מורכבת לעולם מקוון, לא אמין, המופעל על ידי אינטרסים קפיטליסטים וגורמים מעוותים? ומה קורה לילדים שנולדו בעולם בו הזיכרון הטרנס-אקטיבי אינו מופעל עוד יותר כמו פונקציה קוגניטיבית?

לבד באמת

השאלות הכמעט רטוריות הללו לא נשמעות טוב. ג'יימס ויליאמס (Williams), איש גוגל לשעבר וכיום פילוסוף באוקספורד בשם פרסם בשנה שעברה ספר  (Stand Out of our Light) אודות הסכנות המוסריות שיש בטכנולוגיה, ובמה שהוא מכנה: כלכלת הקשב. בראיון שנתן לגארדיין אומר ויליאמס כי בזמנים בהם האינפורמציה מצויה כל כך בשפע, הקשב שלנו הופך להיות מצרך מצומצם ויקר המציאות. אחת התוצאות, הוא מוסיף הינה שהילידים הדיגיטליים, כמו הילדים שלכם ושלנו, מסתכנים באבדן הקשר עם החוויה של מה זה להיות באמת לבד עם המחשבות.

——————————————-

8 תגובות

  1. עמי, מאמר מרתק ומעורר מחשבה, וגם מטריד. למרות זאת, אני חושב שנמצא פתרונות גם לבעיית הצורך בבהייה שאתה מדבר עליה ואני כל כך מסכים אתך. יכול להיות שהפתרונות יימצאו בתחום החינוך. אולי זה באמת תפקידי המחנכים ומתווי המדיניות החינוכית לעסוק בכך ולנסות להתמודד עם הבעיה.

  2. תודה יורם, מסכים אתך לחלוטין
    הבעיה היא מה אתה מציע לתלמידים כנגד הקסם והפתוי של הסמרטפון והאפליקציות השונות?

  3. תודה על המאמר. מרתק! נראה לי שנגעת כאן בנקודה שתהיה משמעותית מאוד בעתיד. הטכנולוגיה ה"חכמה" הניידת בגרסת ההמונים שלה היא יחסית חדשה (10 שנים בערך), כך שעדיין קשה לדעת מה ההשפעה, וקשה לחקור את זה בצורה מלאה. אבל כבר כאן הבאת מאמר שמציג ראיות להשפעה על המוח לטווח הקצר והארוך, וכמובן שיכולות להיות השפעות אחרות שמין הסתם לא נבדקו במחקר הספציפי הזה.

    אבל מה עושים? הרי אנחנו מכורים, ואת זה לא ניתן לשנות. אז מה כן? פינות שקטות יותר בתוך המרחב הדיגיטלי? האם זה יכול לעבוד בכלל? ואם לא זה אז מה כן לעשות?

  4. ,תודה ליאור. נסחת זאת כל כך יפה. ככל שאני מכיר, רוב ההצעות והעצות בנוגע ל"פתרונות" מדברות על ייזום של פנות שקטות במרחב הדיגיטלי. מצד שני אנחנו חזק בפנים בתוך התהליך ו..חלק ממנו. זה גם הרי חלק מהקידמה, מה עושים? הממ..לא בטוח שאפשר לעשות. אנחנו במעיין תהליך אבולוציוני.

  5. אכן, מאמר חשוב. מצב מוח "ברירת מחדל" מאפשר לנו הרהור, קשב פנימי ועיכול מנטלי של חוויות. המצב הזה בעל חשיבות גדולה ולדעתי הוא מצב מוחי קיים ולא אמור להשתנות בגלל קיומם של מסכי הסמארטפון/מחשב. מדוע שישתנה? הגאדג'טים קיימים והמוח ממשיך בשלו. אנחנו נתרגל לחיים של פיתוח טכנולוגי, נבין את המשמעות של מידע זמין, נעלה ברמה מנטלית לניתוח מידע במקום רק לזכור אות. נלמד לסנן במקום לאגור. אני מסכים שזה תפקידו של בית הספר. בהצלחה לנו.

  6. תודה אלון. זה נשמע אופטימי. אנחנו גם מאחלים הצלחה לנינים שלנו ולנכדיהם..כמה אנושי. אבל מי יודע? הייתי מת לחטוף הצצה בבני האדם שיהיו כאן במאה ה-22.

השאר תגובה