פראים

 

הוא עמד שם, פרא אציל, על קו הרכס הרחוק והביט בנו. בהחלטה פתאומית סובבתי את ההגה ונכנסתי לשטח נוסע באיטיות בעקבות קולי ישן של רכב. הפרא החל לנוע כשהוא שומר כל הזמן על קשר עין…

מסע צילומים קפריזי  אל הר הנגב ומכתש רמון בעקבות בעלי חיים מהסרטים,  ועוד כמה הפתעות לצידי הדרך.

 

——————————

האוצרות של רמון

באחד מימי השישי האחרונים שודרה בערוץ 12 בטלוויזיה כתבה על פראים שהם סוג של חמורי בר – בעלי חיים קשוחים שהובאו לישראל והושבו לטבע, אי שם באזור מכתש רמון, בשנות ה-80 של המאה הקודמת. כמו שזה קורה לי, לא פעם, בהחלטה של רגע אני דוחק את סדר היום, אוסף את המצלמה ויורד למצפה רמון ל-24 שעות כדי לצלם פראים. הספור הזה לא יהיה פשוט. על פי המקורות שאני מעיין בהם אוכלוסיית הפראים היום מונה כ-300 פרטים. לא הרבה. אני מזמין את כרמלי, חבר וצלם שמצויד גם עם משקפת טובה ויוצאים לדרך.

תחנה ראשונה – כרם שיזף. אנחנו מגיעים למקום זמן קצר לפני השקיעה. צור שיזף, סופר, עיתונאי, טייל ויינן – בסדר שתרצו, התראיין באותה כתבת טלוויזיה וסיפר על הפראים שפולשים לכרם שלו שממוקם לא הרחק מבה”ד 1, כמה דקות לפני מצפה רמון. היכן אפשר לראות אותם, אני שואל את צור. “המשיכו על כביש  171 מערבה לכיוון ניצנה ובורות לוץ”, הוא מציע. בינתיים השמש שוקעת ואנחנו בדרך למצפה רמון. אתה לא מחפש פראים בלילה. כאשר הערב יורד, האוצרות של רמון נמצאים בשמיים.

אנחנו יורדים אל המכתש ומחנים את הרכב ליד הכניסה אל המִנְסָרָה, אותו מרבץ יפיפה של אבנים מוארכות – שברי קוורץ שהותך על ידי לבה לוהטת שבקעה ממעמקי האדמה לפני מיליוני שנים. התצורות הגיאולוגיות המרתקות במכתש רמון הופכות אותו לאחד המקומות היפים בעולם. באפלה הם נעלמים כלא היו.

 

שירים וכוכבים עם פס של ערפל

החושך במכתש מביא עימו את הכוכבים. כל מה שצריך זה להרים את המבט לשמיים. החצי-ירח כמעט ונעלם ובשמיים מופיע במלא הדרו פס של ערפל לבן וחיוור שחוצה את השמיים ומורכב מאורם של מיליארדים רבים של כוכבים, חלק מגלקסית הבית שלנו, גלקסיית שביל החלב. “שביל החלב” הינו במובן מסוים סוג של אוצר טבע מרהיב שנדחק זה מכבר מהשמיים שלנו באשמת האור המלאכותי שאופף בלילות את היישובים והערים ומעלים מהעין האנושית חלק נראה משולי הגלקסיה אליה אנו משתייכים.

הלילה עוד לא נגמר. אנחנו בדרך לפאב הברך. האחראית על הבר משמיעה שירים מוקפדים שהיא אוהבת. יש שם שירים עכשוויים עם מוסיקה של פעם. האווירה מיוחדת ונעימה, ולא רק בגלל ריחות הג’וינט שמסתלסלים מידי פעם, אי משם או מהצלילים של איש הטמבורין של בוב דילן ששולחים אותי לעולמות אחרים.

אתה לא יכול להגיד יותר מידי דברים על ישוב קטן כמו מצפה רמון לאחר נוכחות של כמה שעות בלבד. אבל אם ילחצו אותי אומר כי יש משהו מושך במקום הזה. אולי זו הבדידות של המקום? ההיאחזות העיקשת שלו על קצה המכתש? השמש הקופחת? היענים שמסתובבות פה ושם, או אולי רחוב האומנויות הגדוש סדנאות יצירה כאלה או אחרות. מה הספור שלך, אני שואל את אלמוג (25) שממלצר כאן בפאב. אלמוג מגיש את כוס הבירה ומספר לי שהגיע ממודיעין כדי ללמוד כאן מוסיקה. אני גם כותב שירים וספורים, הוא מוסיף. כתבתי שלושה ספרים שנמצאים בינתיים במגירה ועוד רומן שיצא בקרוב. מקסים.

חצבים, עיקולים ומצוקים

בבוקר אנחנו כבר על שפת המכתש. השמש זרחה זה מכבר אבל הקרירות של הלילה עדיין באוויר. עוד שבוע-שבועיים יתחיל הסתיו על פי האסטרונומיה (יום השוויון) אבל ברדיו כבר מתחילים לבצבץ שירים של חגי תשרי. באוטו מתנגן “בראש השנה” של נעמי שמר: “בראש השנה בראש השנה פרחה שושנה אצלי בגינה – בראש השנה פרחה עננה והגיע הסתיו – בראש השנה כמו נר נשמה עלה בשדה חצב”.

איני בטוח עם החצבים מכירים את שירי הסתיו אבל איכשהו אני לא מופתע כאשר אנחנו נתקלים בקבוצות קטנות של חצבים פורחים שחלקם מזדקף ממש על סף הסלע התלול. החצב הוא צמח קשוח. שורשיו הארוכים יודעים לחדור מבעד לסדקים בסלע ולהרחיבם כדי להגיע אל הקרקע הלחה. למטה, משפת המצוק, אפשר לראות את עיקולי כביש 40 שחוצה את המכתש בואכה צומת קטורה ואילת. אלה בוהקים באור השמש ומשתלבים יפה עם הפרופיל של המצוק, כאילו הם באים מתמונה אחת.

 

פנים שחורות ולא מתרצות

נוסעים מערבה על כביש 171. איפה שהוא כאן, במרחבים הגדולים של הר הנגב אמורים להיות עדרי הפראים. ככל שהתקדמנו יכולנו להבחין בגללים טריים של בעלי חיים גדולים. אני מבחין לפתע מרחוק בעדר כבשים ועיזים שחלקו מהלך על הכביש. בצידו מהלכת דמות כהה ולידה, נערה קטנה רכובה על חמור. אנחנו עוצרים את המכונית כמה עשרות מטרים לפני העדר המתקדם על מנת שנוכל לצלם את העדר עם הרועה. גחמות טיפשיות של צלמים. אלא שהעניינים יוצאים מהר מאד משליטה. רועת הצאן שנראית מקרוב כנערה צעירה כבת 15-16 מתחילה לצעוק עלינו צעקות רמות שהלכו וגברו, הלכו וצרמו ככל שהתקרבה. פניה היו מכוסות לחלוטין בצעיף שחור למעט סדק צר לעיניים. אני יודע ובהחלט מסכים עם כל מי שיאמרו שפלשנו אל נחלתה וידברו על פטרוניות.

ניסיון פיוס. אני מסביר לה בשקט שבאנו רק לצלם. רק לצלם ואין לך מה לדאוג. לאחר דקה או שתיים כאשר אנחנו מציעים את שקית האפרסקים היא מתרצה מעט. הילדה הקטנה על החמור מחייכת ונוטלת את השקית. הרועה מביטה בשקט: לאחר דקות ארוכות היא אומרת: “רק את הכבשים”. אומרת וממשיכה ללכת. רק מאוחר יותר בחדר כאשר אני מפתח את התמונות אני מבחין באבן שאחזה בידה.

 

פרא על קו הרכס

הנסיעה בכביש מרתקת. אנחנו חוצים לרוחב את הר הנגב, לאורך הקצה הצפוני של מכתש רמון בואכה צומת הר חריף, ומחסום של צה”ל שיחזיר אותנו מאוחר יותר לאחור. פה ושם אפשר לראות כתמים של ירוק שנצבעים על ידי צמחים ושיחים הגדלים באפיקי נחלים שזרמו בהם מים. לאחר שחוצים את האפיק של נחל ניצנה, נדמה כי כמות הגללים טריים בשטחים שלצידי הכביש הולכת ומתרבה.

בשלב מסוים כרמלי מזהה בעזרת המשקפת משהו על רכס רחוק. אני מכוון את המצלמה (זום אופטי X86) ורואה לראשונה את הגיבור של הסרט מביט בנו מרחוק. הוא ניצב על מקומו וצופה לכיווננו כאילו היה זקיף הניצב על משמרתו על מנת להתריע כנגד סכנה מתקרבת. בשלב מסוים אני מחליט לרדת מהכביש עם הרכב על מנת לנסות ולהתקרב אליו, ואולי גם לראות את העדר שאולי נמצא בסמוך. החלטה לא סימפטית. לא נעים לשרוט את הגבעה החשופה. אלא שהיצר גובר ואני מנצל קולי ישן של רכב כדי לנסוע בעקבותיו באיטיות. הפרא מזהה את התנועה ומתחיל לפסוע על קו הרכס כשהוא מקפיד כל העת, לשמור אתנו על קשר עין. מסביבנו ערמות של גללים טריים. אני עוצר ומצלם כל הזמן. בשלב מסוים, העקבות של הרכב הישן נעלמות ואנחנו סבים לאחור, על אותן העקבות*. הפרא שלנו עדיין שם. הוא כנראה כבר רגיל לגחמות של היצורים הללו הולכי על שתיים. אני רוצה להאמין שהוא שב אחר כך אל העדר שאולי נמצא בשיפולי הגבעה, וההרגשה הזאת עושה טוב.

 

 

 

——————————————

 

* בשולי הדברים מישהו העיר לי, גם אם באגריסיביות משהו, על העניין של הירידה מהכביש ואני בהחלט מקבל זאת.

כל התמונות צולמו, למעט אם צוין אחרת,  על ידי עמי בן בסט (כל הזכויות שמורות © )