סיפורי ספסל

24.4.17 סופיה
הספסל הציבורי הוא אחד מאותן ההמצאות היותר מוצלחות של התרבות האנושית. הוא לא רק משמש מנוע מובהק ליצירת התרחשויות ואירועים שקורים ללא הרף – עליו או בסביבתו, אלא גם מציע את הפתרון המושלם לבריחה מהטכנולוגיה בצורה של מקום מפלט, מנוחה, התבוננות, או סתם נוהג שהולך ונעלם: שיחה פנים מול פנים.

——————————–

יום בספסל

 

benchanim-enמקס דגטיירב (Degtyarev) הוא מעצב ואמן רוסי צעיר ומוכשר. לפני כמה שנים הוא פרסם עבודת אנימציה שתיארה את החיים בספסל ציבורי במשך יממה אחת, ב-48 שניות. הספסל של דגטיירב הוא מעין אספקלריה לסאגה האנושית. הכול קורה שם: בדידות, אומללות, שתייה לשכרה, שיחת נפש, משחקים, קריאה, מנוחה, ציפייה ואהבה. הספסל איננו רק צירוף של כמה לוחות עץ שחוברו יחדיו, הוא כותב בהקדמה, אלא מקום המושך אליו אנשים ואירועים. הוא משקף את הספור ומצב הרוח של כל מי שאי פעם התיישב עליו.

באה מנוחה ליגע

האמת היא, אני חושב לעצמי, שספור הספסל מתחיל בעצם כבר בהגדרה הפשוטה והבסיסית שלו. ויקיפדיה: "הספסל הינו רהיט המיועד לישיבה, בדרך כלל של יותר מאדם אחד. לרוב, מוצבים ספסלים במקומות ציבוריים, כגון רחובות, גנים ציבוריים או חדרי המתנה…". העובדה הפרוזאית לפיה, הספסל, להבדיל מכיסא, מאפשר ישיבתם בצוותא של מספר אנשים, היא מה שעושה את כל ההבדל; הוא לא רק מאפשר מנוחה לגוף היגע, או לזה המבקש להתייחד, או סתם להתבונן, הוא גם מזמין אנשים לשבת יחדיו, ואולי גם ליצור באותה ההזדמנות התרחשות או סוג מסוים של יחסי גומלין ביניהם.

_109201207_bencheslondon
ספסל שמח: BBC NEWS

דוגמא מצוינת לפונקציה החברתית הזאת ניתן לראות בשנים האחרונות בתופעה שאפשר אולי לכנותה: הספסל השמח. הספור הזה התחיל בגברת בשם אליסון ג'ונס מהעיר קרדיף באנגליה. ג'ונס התבוננה יום אחד בקשיש גלמוד היושב בספסל לבדו ותהתה על מצבו; האם הוא מבקש להתייחד? האם מחפש חֶבְרֶה כלשהי? וגם, וזה לא פחות חשוב, האם למישהו בכלל אכפת ממנו? הרעיון שעלה בדעתה, ואודותיו היא גם סיפרה לאנשי ה-בי.בי.סי, היה מקסים: לספר לעוברי אורח בסביבה כי מי שהתיישב לו בספסל הזה, פתוח לשיחה. היא נסחה משפט פשוט, לא כזה שמעורר רחמים, שאומר בערך כך: "ספסל (הזה) שמח לשיחה. שבו כאן אם אין לכם בעיה שמישהו יעצור להגיד הלו. במקור באנגלית זה נשמע יותר טוב:  Happy to chat bench. Sit here if you don't mind someone stopping to say hello.

Screenshot (418)בבקשה לשבת

היא הניחה שלטים שהכילו את הטקסט של "הספסל השמח" בכמה וכמה ספסלים ציבוריים בעיר. לפתע, כפי שמעידה אליסון ג'ונס, יושבי הספסלים הפסיקו להיות שקופים. בעזרתם ועידודם של ארגוני רווחה שונים התופעה החלה להתפשט גם לערים נוספות. אליסון לא רק נגעה בעצב חשוף – העובדה המוכרת, לפיה ספסלים ציבוריים משמשים בית ומקום מפלט לאנשים מבוגרים ובודדים, אלא גם הציעה פתרון אלגנטי ושובה לב.

הפרסומים המקומיים הגיעו לעיתונות הארצית והספסל השמח יצא מגבולות האיים הבריטים. נכון להיום אפשר למצא ספסלים עם שלטים דומים גם בערים שונות באוסטרליה, קנדה, ארה"ב, שוויץ ואוקראינה. לישראל, למיטב ידיעתי, הספסל האדיב עדיין לא הגיע ויכול להיות שהגיע הזמן לכך (הנה סקיצה שהכנתי).

שיחה

המקום שבו קורים דברים

נדמה שדווקא בימים אלה כאשר חלק נכבד ממערכות היחסים החברתיות שלנו מתנהלות בצורה וירטואלית ברשתות החברתיות, מקבלים שדרות העיר והספסלים הציבוריים הפרושים בהן משנה חשיבות. ובאמת, היכן תמצאו מקום טוב יותר, שקט, אסתטי ולא מבודד, סתם לשוחח? במובן מסוים, הספסל הוא אחד מאותם מקומות מפלט מובהקים לבריחה מהטכנולוגיה ושיחה פנים אל פנים. במדינות רבות, כמו למשל במזרח אירופה, הספסל עדיין משמר את מיקומו המסורתי והחשוב כמקום שבו נפגשים, ומקום שבו קורים דברים. בו משחקים לדוגמא שח, קוראים, מחליפים רשמים, או סתם משוחחים (למטה, מקבץ ספסלים שצילמתי בשנתיים האחרונות).

 

ספסל סיפור

הספסל תופש באופן לא מפתיע מקום מרכזי בקולנוע, בספרות ובשירה. משהו מהתכונות ה"ספרותיות" שלו יכולתי לראות (ולשמוע) בשנה שעברה אי-שם ברחובות העיר סופיה בבולגריה. השעה הייתה 10 בלילה. האישה המבוגרת ישבה לבד על ספסל בשדרה כשהיא אוחזת בידה מיקרופון ישן ומקריאה, מתוך הזיכרון, שירים בשפה הרוסית. בתחילה עקבתי אחריה מרחוק. עוברי אורח מזדמנים שחלפו במדרכה שממול נעצו בה לרגע מבט מופתע והמשיכו בדרכם. היא הייתה מסיימת את השיר, עוצרת לרגע, אחר כך שוב פותחת עם הכותרת, במקרה הזה: "אלכסנדר בלוק" (מאוחר יותר למדתי כי מדובר במשורר רוסי מוכר מסוף המאה ה-19). נגשתי אליה והנחתי שטר כסף בקופסה. היא לקחה את המיקרופון והחלה מקריאה בקול צלול ומלא הדר.

סמרטפון בהונגרית

לפני כשנתיים הייתי עם קבוצת חברים בבודה, החלק העתיק של בודפשט שנמצא ממערב לדנובה. אי שם באזור המצודה ראיתי טלפון קטן וישן (למטה) שהיה מונח על ספסל במצב פעיל. לא ממש מראה שגרתי. הנחתי שמישהו שכח אותו כאן. המצב הכלכלי בהונגריה, כמו בהרבה מדינות במזרח אירופה, לא מזהיר בלשון המעטה, וברור היה שהסמארטפון הארכאי הזה שייך למישהו ובוודאי גם חשוב לו מאד. מה עושים? אף שוטר, או מישהו בעל סמכות, לא נראה בסביבה, וגם אף אחד מאיתנו לא היה דובר הונגרית. ניסיתי לדפדף קצת בטלפון אבל כל מה שנראה היו סימנים ומילים בהונגרית. חשבתי שצריך להמתין לבעלים שאולי יגיע. אלא שהדקות חלפו והמקום נשאר שומם. לבסוף הנחתי את הטלפון על קצה הספסל שבו הוא נמצא, בתקווה שבעליו ישוב ויחפשו במקום המרכזי של אותה הסביבה – ספסל.

 

 

 

חלום על ספסלים רחוקים

הרושם הוא שספסלי השדרות בעיר תל אביב כמעט תמיד עמוסים, גם אם חלקם, כך נראה, שרוט ומצולק ונושא על גבו את רישום השנים שעברו והיושבים שעזבו. לספסל הציבורי, מטבע הדברים, אין כל בעלים, והאדונים שלו הם לעולם זמניים. הספסל, היה פעם מי שאמר, הוא  המקום שבו אתה אתה עוצר את החיים לרגע. לעיתים הרגע הזה יכול להימשך לעד. 

לא מכבר צעדתי בשדירה מרכזית בעיר ויכולתי לראות בין הולכי הרגל את כל אותם דיירי הספסל הזמניים, ביניהם: אנשי הכלבים והג'וגינג, האמהות והאבות עם עגלות התינוק, חובבי הסלפי והלפטופ,  בני הנוער המזדמנים, זוגות האוהבים, האנשים התמהונים, וגם הזקנים שמבכים את ספסלי נעוריהם. בדיוק כמו שאריק איינשטיין שר פעם:

ויושב לו זקן בשדרה וחושב
הוא נשען על מקל והרבה זכרונות
שתי עיניו עצומות, אך רואה הוא היטב
ספסלים אחרים ושדרות אחרות
וימים ארוכים בכרכים רחוקים
אך אותם העצים שהומים והומים.

(השדירה (מילים: יחיאל מוהר)

 

.JPG

————————————-

השאר תגובה