כמה הערות קצרות על טיבה של המצאה; על פרקטיקה וחוסר שימושיות, על הנאה והתפעלות ועל בובה שיודעת להביט לכיוון אחד בלבד – דרומה!
——————————
טכנולוגיה למניעת צָרוֹת
המצאה הינה אותה פעולה שמביאה רעיונות ואובייקטים יחדיו, ובדרך חדשה, על מנת ליצור משהו שלא היה קודם. את ההגדרה הפשוטה והקולעת הזאת מצאתי באנציקלופדיה בריטניקה של פעם. נדמה לי כי להגדרה הזו אפשר גם להוסיף גם קורטוב של העזה והפתעה. אולי גם מעט חשש. היה מי שטען (אדווין לנד) שהמצאה משמעותית היא בדרך כלל מבהילה ולא צפויה, ובעיקר כזאת שהעולם לא מוכן לקראתה.
ומה באשר לצרכים? האם הצורך הוא באמת אבי ההמצאה? (במקור אפלטון דיבר על אם ההמצאה) התשובה לכך היא בדרך כלל כן, אם כי כדאי לשמוע גם את גרסתה החיננית של אגתה כריסטי – סופרת הבלשים הנודעת שטענה כי המצאה נובעת מעצלנות ובטלה ומהצורך לחסוך לעצמך צרות. יכול להיות שיש גם בכך משהו.
מתי נתפשת ההמצאה כהמצאה חשובה והיסטורית? עניין חמקמק התלוי לא מעט בעיני המתבונן. מטבע הדברים, הצלחתה של ההמצאה נמדדת בפתרון המעשי שהיא מציעה לבעיות ולצרכים שלנו. אלא שכדאי גם לזכור כי שימושיות הינה עניין יחסי, ומה שפרקטי עבורך אינו בהכרח שימושי למישהו אחר. בין עמודי הויקיפדיה בגרסה העברית יש דף המרכז מידע אודות המצאות שפותחו בעולם מסודר על פי מדינות. בעמוד הזה ניתן למצא מידע (ולינקים) אודות המצאות שפותחו ב-16 מדינות בעולם. בישראל, לדוגמה, פותחו 60 המצאות והיא במקום השני לאחר ארה"ב. אין לזה כמובן הרבה משמעות. אפשר בהחלט לשער שאם היו כותבי הערכים בוחנים באותה קפידה ובאותם קריטריונים את ההיסטוריה של ההמצאות במדינות אחרות, היינו יורדים בדירוג.
המצאות מאזור הדמדומים של הפרקטיקה
משפחה מיוחדת של המצאות, מרתקת ומלאת קסם לכשעצמה, הנה זו המאגדת את כל אותן המצאות הנתפשות כלא-מעשיות, כאלה שנועדו מלכתחילה אולי להרשים את הצופים בהם, אולי להתריס, או סתם לצרכי הנאה וכייף. יש לי חבר* מייקר שבנה מכונה מופלאה – מערכת מכאנית מורכבת שנראית כמו מסוע מוארך ויודעת לקחת דף נייר בקצה האחד, לקפל ולהדק אותו במקומות הנכונים, והכל במטרה ליצור מטוס מנייר המועף לאויר בקצהו השני.
אחד מהראשונים שבנו מכונות מהסגנון ה-לא פרקטי ואשר תועדו גם בהיסטוריה היה הרון מאלכסנדריה. הרון היה מדען וממציא יווני מבריק במיוחד שחי במאה הראשונה לספירה. מעבר להמצאות הקלסיות הידועות שלו כמו טחנת רוח וסוג של מנוע קיטור, הוא פיתח ובנה מכונת מזל, כזאת שאם אתה מכניס בחריץ המתאים מטבע היא מוציאה כמות קצובה של…מים קדושים. ויקיפדיה: כאשר המטבע הוכנס, הוא נפל על מעין זרוע מנוף, אשר תנועתה גרמה לפתיחת שסתום, שאיפשר לכמות מסוימת של מים לזרום החוצה. הזרוע המשיכה לנטות עם משקל המטבע עד אשר הוא נפל, ובנקודה זאת משקולת נגדית השיבה את זרוע המנוף בחזרה למעלה, מה שסגר את השסתום והפסיק את זרימת המים.
קפריזות וקילוחי מים
ישנם אלה שיגידו שאותם ממציאים המשקיעים את זמנם ומרצם בפתוח מכונות לא שימושיות (Useless machines) אינם אנשים מעשיים. יכול להיות. אני סבור כי בכל אחת מאותן יצירות "חסרות התועלת" ישנה גם איזושהי אמירה על המציאות, אולי גם על מצב השימושיות בעולם – גם אם היוצרים עצמם נגועים לא פעם בקורטוב של אקסטרווגנטיות וביצר התרסה.
ממציא מהסוג הזה היה מרקוס סיטיקוס פון הוהנמס (Hohenems) ארכיבישוף העיר זלצבורג שהתגורר בתחילת המאה ה-17 בארמון הלברון (Hellbrunn) במחוז הדרומי של העיר. בקרתי בארמון בשנה שעברה. נראה כי סיטיקוס היה אדם יצירתי ובעל חוש הומור עם לא מעט מניירות. בתוך חללי המבנים, בפסלים ובמתקנים שונים המפוזרים בפארק הגדול של הארמון הוא דאג להטמין מזרקות נסתרות שיודעות להתיז מים לכל עבר. אפשר רק לדמות את הארכיבישוף המהודר שמלווה את אורחיו ברחבי הארמון ומפעיל מידי פעם ידיות נסתרות שגורמות לפרץ של קילוחי מים שהיה מרטיב את האורחים מכף רגל עד ראש. מידי פעם הוא היה גם משמיע להם ציוצי ציפורים שקולם הופק גם הוא בכוח המים. מקום מרתק במיוחד בארמון היה התיאטרון המכני שנבנה אמנם כ-130 שנים אחרי מותו של סיטיקוס (1619) אבל נוצר בהחלט בהשראתו. המערכת המופלאה הזאת שמדמה עיר אירופאית במחצית המאה ה-18, מכילה כ-200 דמויות נעות שנעות לצלילי המוסיקה המיימית.
נוע, נוע דרומה!
כאמור, חשיבותה של ההמצאה הינה עניין קשה להגדרה. גם אם מדובר בהמצאה שאין בה תועלת מעשית ישירה, מסתתרים בה, לא פעם, רעיונות ומרכיבים שיכולים לקדם פתרונות בתחומים אחרים. מכונת המזל שבנה הרון האלכסנדרוני היא דוגמה טובה לכך. האוטומט הזה שהקציב מנות של מים קדושים גילם בתוכו מידע מעשי ועקרונות מכאניים הקשורים ביכולת השימוש במנופים, שסתומים ובוכנות הנעות בכוח המים.
המצאה מוזרה, אולי גם מסתורית מעט, המתנהלת גם היא באזור הדמדומים של הפרקטיקה מגיעה מסין העתיקה. המדובר בפיתוח שנועד, כך נראה, לסייע בפתרון אחת הבעיות היותר מורכבת שניצבו בפני בני המין האנושי בזמנים קדומים: כיצד להתמצא במרחב? או במילים אחרות: איך לא ללכת לאיבוד? על ההמצאה המשונה הזאת שכונתה בלשון מודרנית: המרכבה שמצביעה דרומה בהחלט שווה להגיד כמה מילים.
המרכבה הזאת שהופיעה אי שם במאה השלישית לספירה (אין תיעוד וודאי של ממציא) הייתה מעיין קרון דו גלגלי שנמשך על ידי סוס. במושב הרכב ניצבה בובה בדמות אדם שהייתה מצביעה בידה באופן קבוע לכיוון דרום. היא המשיכה להצביע דרומה גם כאשר המרכבה פנתה שמאלה, או ימינה, וגם לאחור. את הדרום היא לא מצאה בעצמה. מפעילי המרכבה כיוונו בתחילת הנסיעה את היד המכאנית דרומה. אחר כך, במהלך הנסיעה, היד שמרה על הכיוון באמצעות מערכת הכוונה מוסתרת שדאגה לפצות סטיות ימינה, או שמאלה, בצורה של השבת ה"יד" לכיוון שהייתה רגע קודם לכן.
החומרים הנכונים
במהלך השנים הופיעו כמה וכמה סוגים של מרכבות דרומיות מהסוג הזה. עיקרון ההפעלה נשמר בסוד, אולם המערכת, כך נראה, התבססה על צירים וגלגלי שניים עשויים עץ. הבעיה היחידה של המרכבות הללו הייתה שהן עבדו רק במשטחים מוצקים וישרים. ברגע שגלגלי העגלה עלו על מהמורות, החליקו, המנגנון השתבש. המשמעות הייתה שהסינים לא יכלו להשתמש בעגלות מן הסוג הזה למסעות ארוכים. מתוך כך, ישנם רבים הסבורים כי השימוש העיקרי במרכבות הללו היה בעיקר בטקסים ואירועים ציבורים, שם הן עוררו מן הסתם הרבה מאד סקרנות וקריאות של התרגשות והתפעלות.
מה שמחזיר אותי לעניין הפרקטיקה. בעולם המעשי והחומרי של ימינו תחושות כגון: הנאה, התרגשות ופליאה הינם תגמול יקר ערך שאין מה לזלזל בו. ההמצאות ה"לא פרקטיות" גדושות בחומרים מהסוג הזה. נסו לבקר בארמון הלברון בפאתי העיר זלצבורג, או לצפות במכונה שמטיסה מטוסי נייר, ותבינו על מה אני מדבר.
———————
———————————————
בנוגע למרכבה שהבובה שלה מצביעה דרומה.
בתחילת 1973, אמי נסעה לכנס באנגליה וחזרה משם עם קיט גלגלי שיניים מכל מני סוגים כתוספת לערכת המכאנו הגדולה (יחסית) שהיתה ברשותי. בין הדגמים שהתאפשר לבנות באמצעות אותה ערכה היה דיפרנציאל. היה ניתן להשתמש בו לשני דברים: הראשון, למה שדיפרנציאל עושה במכוניות (חלוקת הכח בין הסיבוב השונה של גלגלים על אותו ציר).
הדבר השני היה אותה עגלה בעלת שני גלגלים ובובה של איש שמצביע לכוון כלשהו הנקבע לפני תחילת התנועה.
יש הטוענים כי הדיפרנציאל הומצא כבר בשנים 100 עד 70 לפנה״ס , כמטרה להסביר את תנועת השמש והירח ובמיחד את מצבי הירח מסהר למלא ואז שוב לסהר. הבובה המורה לדרום אכן הופיעה בסין בין 658 ל-666 לספירה, ונוצרה על ידי שני נזירים עבור הקיסר היפאני טנג׳י.
הנה קישור ליצירה של עגלה כזו בסגנון עדות מדפסות התלת ממד: https://www.thingiverse.com/thing:1469190
תודה עדן. למה שלא תנסה לבנות עגלה כזאת?
חפשו את הערך shindogu ותגלו עולם שלם של "המצאות בלתי שימושיות" ואת תפיסת העולם שמאחוריו. תהנו.
תודה עידן על התגובה. בחרתי לא להזכיר את הצ'ינדוגו היפני בכתבה התמציתית הזאת. זה בא מתחום העיצוב ושווה סיפור בפני עצמו.