סליחה

לְהַגִּיד, לֹא! זוֹ אֲמִירָה טְעוּנָה שֶׁעֲשׂוּיָה לְטַלְטֵל אֶת הָאוֹמֵר, לֹא פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר אֶת מִי שֶׁאֵלָיו הִיא כֻּוְּנָה.

בשנת 2017, בגיל 61 נפטר במדינת ארגון ארה"ב סופר ועורך אמריקני בשם בריאן דויל (Doyle). הנה כמה מדברי ההספד שנכתבו עליו באנציקלופדיה של אורגון: דויל חקר את אופיין של העיירות הקטנות של אורגון ואת נפלאות העולם. הוא תיאר את עצמו כ-"לוכד סיפורים". הוא כתב על רוחניות, משפחה, טבע, מקומות, יין והלב האנושי, והכל עם סגנון מצודד וייחודי. דויל חיבר למעלה משני תריסר ספרים, ביניהם רומנים, ספורים קצרים, מאמרים, שירה ובקורת. הוא היה גם העורך של "פורטלנד", מגזין הבוגרים של אוניברסיטת העיר. תחת עריכתו זכה המגזין ליוקרה רבה ופרסים. דויל פרסם בו מאמרים ומסות שיצאו "מתחומי האוניברסיטה המקומית" ועסקו גם בנושאי פילוסופיה, אמנות וספרות. אחת מהן הינה מכתב קצר תחת הכותרת: SORRY, ובעברית, "מצטער", או "סליחה".

איך אומרים לא?

הטקסט הינו בעצם אחד ממכתבי הדחייה שכתב דויל לאדם שהציע כתבה למגזין. תשובה שלילית, ומי מאתנו אינו מכיר זאת, עשויה לגרום לייאוש, וגם לחבטה הגונה באגו של הנמען. אלא שדויל עושה זאת בהחלט אחרת. במקום להשיב כמקובל תשובה קצרה ואדיבה (שנשמעת לא פעם אוטומטית וקרה) הוא מנסח כאן טקסט מקסים ומכונן שפותח אשנב לעולמו האישי, ובכלל, לטרדות היומיום שהחיים מזמנים לכולנו. כדאי ורצוי לקרא אותו במקור, עם הסגנון המיוחד של דויל, לרבות, היעדר הנקודות (Dots) שבטקסט.

אני מביא אותו כאן (למטה) בתרגום חופשי, אולי חופשי מִדַּי. העריכה היא לפי רוח הדברים ולמיטב הבנתי, ובהחלט סביר להניח שאתם תראו זאת אחרת. האם התשובה של דויל צריכה להיות בגדר המלצת קריאה לכל אלה שצריכים, בשלב כזה או אחר במהלך עבודתם, או בכלל, להגיד לא? תחליטו אתם.

(במאמר מוסגר כדאי לציין שהרשת עמוסה בכל מיני נוסחים של מכתבי דחייה למטרות שונות. יכול להיות שתמצאו עניין בנוסח הזה המיוחס לעורכיו של כתב עת כלכלי סיני במחצית המאה הקודמת).

המכתב 

"תודה על הכתבה הנחמדה ומלאת המחשבה שהגשת למגזין שלנו, למרות שחוששני שנאלץ לדחותה, מכל מיני סיבות. מזג האוויר קודר, הגבים  שלנו דואבים, ראינו יותר מדי חתולים היום, וכפי שאתה יודע חתולים הינם הסבה מדוע אלוהים המציא את האקדחים. יש חוסר קוהרנטיות מתקתק (סוג של) התכנסות-עצמית בנייר שהגשת, שאנחנו מוצאים (אותו) אמנם כמפתה, אלא שבשנים האחרונות פרסמנו הרבה מידי חומרים דומים, שברובם נכתבו על ידי החתום מטה. האם הזכרנו (כבר) את המלנכוליה הלחלוחית שיש במזג האוויר, (את) הנישואים שלנו הפרועים והמתסכלים, (ואת) ילדינו הבטוחים בעצמם ומתכנסים אל תוך שריונם, עם תחושה של "מגיע לי", כך שאתה מתפלא כיצד יוכלו, אי פעם, למצוא דרכם בעולם. (גם) השקענו לאחרונה הרבה מדי כסף על עיצוב גרפי מטופש וכעת חייבים לקצץ את תקציב מספרי הסיפורים. חשבונות הביטוח שלנו עלו באופן תלול, לנבחרת הכדורסל של הנשים אין שחקניות ריבאונד, דודה שלנו נזקקת לְמִפְרָק יָרֵךְ, שביעי במספר. ניצוץ התקווה שבא עם רוח התקופה (zeitgeist) באומה שלנו נמצא כמכלכל כמות מופרזת של מזל-רע למידותיה. ומישהו גם השאיר את גליל נייר הטואלט שוב ריק, בלי התחשבות, ולו גם הקטנה ביותר באלה שמשלמים עבור דברים כאלה. והיו מגבות רטובות על הרצפה, ולתוכי הירוק יש זפק, והכלב הקיא על העפרונות הצבעונים. אנא הרגש חופשי לשלוח לנו כל דבר שלדעתך יתאים לדפים אלה, ותודה לך על כך שלקחת את המגזין שלנו בחשבון לפרסום עבודתך. הכבוד כולו שלנו".

—————————

————————————————————————-