ימי הקורונה

CORONAVIRUS

—————-

1. מותה של הקרבה?

populationכולם מדברים על הפיזיות ההולכת ונעלמת כתוצאה מהקורונה. אני מסתכל על מיליוני ההגיגים המציפים את הרשת, בדרך כלל פועל יוצא של תנאי הבידוד ומוראות הווירוס שנבנו בצורה מושלמת בתקשורת שלנו. רובם ככולם מדברים וצופים שינוי דרמטי שיבוא בדפוסי הפעולה החברתיים, ניכור וריחוק וכאלה.
אישית נראה לי כי אירועים מהסוג הזה צריך להיבחן במבחן הזמן וכאשר אתה מדבר מתוך הפוזיציה יש בהחלט סיכוי שתפספס בגדול. אם הייתי צריך להמר, הייתי אומר שלטווח הארוך לא צריך למהר ולהספיד את הקרבה ואת האינטראקציה, די בתרופה או חיסון יעיל, או פתרון מפתיע אחר, להחזיר את מתכונת החיים השגורה כאן כבר כמה עשרות אלפי שנים.
———————————–
2. מותה של התועלת?
ליבי, ליבי לאותם אנשים הפרקטים כל כך שמקבלים כעת בצוק העיתים והקורונה זמן פנוי במנות עודפות. המעשיות הינה אחת מאותן תפישות דומיננטיות בחיים שלנו, והיא בדיוק ההפך מחוסר התועלת, או ממה שנהוג לכנות באנגלית:Useless . אז מה עושים אנשי המעשה במציאות החדשה?
useless-fork-two1לא קל להם, אבל יכול להיות שזה הזמן לבחון את המושג: תועלת. בעולם שלפני הקורונה (אם נאמץ לרגע את רוח הדברים המקובלת), כל אותם אנשים המדברים על רעיונות שנראים אינם ישימים, נתפשו כמרחפים, אולי גם לא אחראים, או מוזרים במקרה הטוב. אם חושבים על זה קל לזהות את ההיבט הסובייקטיבי בספור הזה. מה שנראה לך לא מעשי, עשוי דווקא להיראות כזה בעיני האחר, או אולי כדרך שונה של חשיבה.
וכאשר מדברים על חשיבה אחרת זה מתחיל להיות מעניין. המסלולים ה-"לא מעשיים" יכולים לשמש בגדר הפרעות וגירויים לחשיבה מחוץ לפרקטיקה המקובלת. זה לא סתם שתרבות היוזלס מאד אהובה בקרב אנשים יצירתיים כמו שיש למכביר בקרב תעשיית המייקרים והגיקים הטכנולוגים. בתקופה כזאת כאשר הידע והביטחון העצמי שלנו ספגו מכה לא קטנה כדאי אולי לתת צ'אנס גם ל"חוסר התועלת".
———————————–                                                           
3. מותה של הקוליות?

מה שלא תגידו, יש בה בקורונה הזאת משהו מאד אחר. בזהירות אפשר לומר כי יש בה גם משהו מגניב, ולא רק מורא וחרדה כמו שמגיפה אמיתית, קמאית, תנכית, כזאת שקראנו עליה בספרי ההיסטוריה של פעם, יודעת לתת. העובדה היא שהיא הצליחה ליצור תוך חודש, חודשיים, שלושה, מין של תת-תרבות עם שלל של מראות מובהקים, כמעט משונים. תראו למשל את עניין המסכות, מחוות המרפקים, תלבושות אנשי הרפואה שנראים כמו בסרטי מד"ב, בהלת הביצים, והזומיזציה – הטכנולוגיה הקוּלית הזאת שמגישה לכם את בני המשפחה, את החברות והחברים בצורה שלא ראיתם כמעט מעולם; דמויות זעות ומדברות המתפתלות להן בתוך מסגרת קטנה.

קוּלית? האם אפשר להגיד שיש בה במגפה הזאת משהו קוּל? קשה לומר. המונח הזה, כך נראה, לא מתחבר טוב למציאות שיש בה כל כך הרבה פחד ויראה, ואפילו, מה שהרבה אנשים נוטים לפרש כאיום קיומי. הַקּוּלִיּוֹת מתקשרת בדרך כלל למשהו רגוע, לעתים אדיש, נון שלנטי, אנטי ממסדי. הגיבורים הקולים, אולי קצת רהבתנים בדרכם, הם בדרך כלל מקורות השראה ובעלי תכונות ייחודיות שעושות וואו.

מזכיר לכם משהו? האסוציאציה שעולה אצלי היא חסרת פאנץ׳; אם יש קורטוב של "מגניבות" באירוע הזה אפשר אולי לצקת אותו בצוותים הרפואיים, לפחות במובן של היכולת המקצועית לתפקד באורך רוח בסביבה – צריך לומר מסוכנת, ו"לספק את הסחורה״. אי אפשר לשכך את האמירה הזאת בטענה שזה מובן מאליו. גם ההתחייבות של הממסד הרפואי- פוליטי לספק מסכות וציוד מגן הייתה מובנת מאליה.

plague-doctors-reference-og.ngsversion.1585684885979.adapt.1900.1

ואם מדברים על אמצעי מגן, אחת מחליפות ההגנה היותר אקסטרווגנטיות (ובמידה מסוימת, קוּלִיּוֹת) בהיסטוריה של המגפות בעולם הייתה מסיכת הציפור שחבשו הרופאים באיטליה וצרפת במהלך המגפות הגדולות של המאה ה-17. לבד ממעיל ארוך שוליים ומקל ארוך שבו הם נעזרו כדי להסביר לפציינט את הבעיה, הם עטו מסיכה גדולה עם מקור ענק דמוי ציפור. למסכה היו שני פתחים לעניים והיא הייתה עמוסה לעתים בכל מיני אבקות וחומרים ארומטיים, כגון עלי וורדים, ציפורנים, עשבי תיבול ותבלינים. כל אלה היו אמורים להגן עליהם מפני הריחות הרעים שנישאו באוויר וכונו: מיאזמה (Miasma) והיו המקור למגפה. היום אנחנו יודעים כי העשבים לא ממש עזרו, והופעת הרופא עם המקור והמקל רק בשרה לחולה שקצו קרב.

התקדמנו מאז, ובכל זאת הרפואה מנהלת בימים אלה מאבק לא פשוט עם הווירוס. הדבר הכי אינטליגנטי שניתן להגיד כעת זה שאף אחד לא יודע בפרטים איך ומתי תגמר ההתקוטטות הזאת. קשה גם להעניק הגדרות לאנשים שניצבים שם בחזית, וגם אפשר לחכות עם התואר: קוּל. מה שבטוח זה שבהחלט מגיעה להם מנה הגונה של תשואות, גם אם אין להם מסכה עם חוטם של בעלי כנף.

————————–

—————————————————-

השאר תגובה