רואה לך בעיניים

המסע בחלונות הראווה שעורכת לנו תוכנת זום הוא חלק מהמסע שלנו לכיוון עולם של מְקֻוָּונוֹת וסינכרוניזציה. זום ותוכנות הדומות לה, הינן ניסיון עילג משהו לפצות על אובדן הקירבה הפיזית והאינטראקציה הישירה. אבל אין מה לדאוג. טכנולוגיות חדשות יספקו פתרונות להרגלים וגחמות ישנות, ואולי גם יעודדו חדשות. יהיה מעניין בעולם הפוסט קורוני.

 

ZOOM2

 

——————————————-

 

אתה מפסיק לשנייה לעמוד על המשמרת, ובום! אתה עשוי להיתפש באיזו תנועה או עווית מביכה.

לפני כמה ימים אירחתי זוּם רב משתתפים. פורמט קצת משונה. המשתתפות והמשתתפים התכנסו להם, כל אחת ואחד, בתוך חלון משלו. אני נדחקתי לי אל המסגרת שלי. הגילוי הזה שאתה נחשף לעולם, As is, בלי סודות הוא לא פשוט. הנה אתה צריך כאן אולי לסדר קצת את השער? לשנות טיפה את הזווית של המצלמה? להיראות מהצד? וכך הלאה. השלב הבא הוא אולי קצת יותר נעים, במיוחד לנפשות החטטניות שבינינו. מבלי שאיש יודע אתה יכול לצאת למסע הצצות דיסקרטי ולא מזיק משלך. לעבור בין החברות והחברים, לבחון, להעריך, לסקור ואולי גם להגיע למסקנות השמורות רק לך.

נעים ולא נעים. מצד אחד אתה יכול לתת פורקן ליצר הסקרנות וזה יכול להיות נחמד, מצד שני, ממש באותו זמן, הפרופיל שלך מוצג בפרהסיה ללא כחל וסרק. נכון שניתן לכבות את התמונה, או להסתתר עם תמונת ה-סטיל שלך, נניח על רקע הגשר בסאן-פרנציסקו, אבל אז אתה עשוי להיתפש כאחד שמחזיק את הקלפים צמוד לגוף. אנחנו מחפשים אינטראקציה לא כן?

חוץ מזה שעם הזמן מתרחשות תאונות. ממש בזמן שתשומת הלב שלך נודדת כל העת בין החלונות והקולות, אתה יכול לרגע לשכוח שאתה חשוף שם בחוץ. אתה מפסיק לשנייה לעמוד על המשמרת, ובום! אתה עשוי להיתפש באיזו תנועה או עווית מביכה.

חלון בעצם הגדרתו הוא חפץ פרדוקסלי, כמעט דבר והיפוכו. הוא מזוהה עם שחרור ותקווה ועם מעבר של אור ואויר, ובאותה עת הוא נקשר גם למסגרת ותיחום והגבלת הפתיחות.

האם ה-זום, או תוכנות הדומות לה, אמורות להיות איזה שהוא תחליף, לפחות בינתיים, לפיזיות שלנו בתקופה שאחרי הקורונה? האם החלונאות הוויזואלית הזאת הינה התשובה יעילה לאובדן הקירבה? עוד נגיע לכך. בינתיים אולי כדאי להזכיר כי רומן החלונות איננו דבר חדש, בטח לא בעולם המחשבים. חברת מיקרוסופט הביאה בזמנו את בשורת החלונות עם הצגת ה-ווינדוז – מערכת הפעלה שהציגה תכנים בדסקטופ, שולחן העבודה של המחשב. ה"חלונות" אפשרו למשתמש הרצת משימות ותכנות באותו הזמן. החלון הפך לאלמנט בסיסי בדסקטופ הגרפי.

בכלל, חלון בעצם הגדרתו הוא חפץ פרדוקסלי, כמעט דבר והיפוכו. הוא מזוהה עם שחרור ותקווה ועם מעבר של אור ואויר, ובאותה עת הוא נקשר גם למסגרת ותיחום והגבלת הפתיחות. מפגשי הזום עם הדמויות המתוחמות להן בחלונות הראווה, נראים עילגים ומסורבלים למדי. העובדה, למשל, שיש למארח אפשרות לטרוק את החלון של משתתף ספציפי באמצעות הקשת מקש UNMUTE נראית בוטה משהו, ולא בטוח שהיא תורמת לאינטימיות הדיגיטלית של הקשר. גם אם הוא לא משתמש בה, אופציית הטריקה הזאת מנסרת לה כל העת בחלל האוויר.

למארח יש אפשרות לטרוק את החלון של המשתתף באמצעות הקשת UNMUTE. לא בטוח שזה תורם לאינטימיות הדיגיטלית של הקשר. גם ללא שימוש, אופציית הטריקה מנסרת בחלל האוויר.

הפרדוקסליות של החלונות מקבלת ביטוי בתחום שאפשר לכנותו: הפסיכולוגיה של העולם המקוון. בכתבה שהתפרסמה לא מכבר בניש'נל ג'אגרפיק מנסים חוקרים מהתחום להסביר תופעה המכונה: עייפות הזום שנובעת, לדבריהם, מהמאמץ הלא מודע שאנחנו משקיעים במהלך המפגש. אנחנו כידוע חיות חברתיות שהתפתחו בשטחים פתוחים ורגילים לקבל אינפורמציה מהבן אדם שמולנו גם אם הוא שותק. הראייה המרחבית שלנו מאפשר לנו לאסוף מידע מעשרות רמזים שונים, למשל צורת העמידה ונטיית הגוף, נדנוד  של הרגל או אפילו אופן שאיפת האוויר לפני הוצאת המילים.

ושיחות הווידיאו משבשות הכל. המוח נאלץ להסתפק במראה האדם הממוסגר, ולהתרכז באופן נואש במילים היוצאות מהפה. ואם התמונה קצת משובשת, מה שקורה לא פעם, אנחנו גם מתקשים לשאוב את אותה אינפורמציה שאנחנו מקבלים בדרך כלל מהבעות הפנים. הבעיה הזו הופכת לאתגר של ממש כאשר יש מסכים רבים ועשרות רבועים של אנשים.

העבר מלמד שיש לנו בהחלט מה להגיד על העתיד, לעצב את המציאות ולהשפיע על הימים שיבואו.

ובכל זאת העולם שלנו, כך נראה, צועד בבטחה לכיוון של מְקֻוָּונוֹת וסינכרוניזציה. נכון שהאינטימיות הדיגיטלית הינה בינתיים ספור חמקמק, לפחות בטכנולוגיות של היום, אבל יכול להיות שאפשר למתן מעט את החשש. השאלות שעלו כאן, חלק מאינסוף שאלות אחרות, הן לא יותר מאשר ביטוי למצוקה העכשווית שלנו. העבר מלמד שיש לנו בהחלט מה להגיד על העתיד, לעצב בידת מה את המציאות וגם להשפיע על הימים שיבואו. סביר להניח שטכנולוגיות חדשות המעוגנות בבינה מלאכותית מתקדמת יספקו בעתיד הקרוב פתרונות טובים הרבה יותר להרגלי הקירבה ולגחמות האנושיות שלנו, ובוודאי ישפרו את אותה תחושה של קהות המצויה בקשר הדיגיטלי-זומי של היום. יתכן גם שהמושג "אנושיות" עצמו ישתנה, אבל זה כבר ספור אחר.

ואם מישהו ישאל אתכם את אותה שאלה – החוזרת ונשנית בימים אלה בקרב מתנגדי הזומים למיניהם: האם אפשר יהיה להסתכל לבן-אדם בעיניים? תגידו שכן, אבל יכול להיות שהבן אדם כנראה לא יהיה אותו בן אדם.

——————————–

—————————————————————

השאר תגובה