אנשים שזזים מהר

מסע מוזר ומפתיע אל העיר פריז בתחילת המאה ה-20.

——————————

לא מכבר יצא לי להתבונן בכמה קטעי וידיאו שצולמו בפריז בין השנים 1896-1900 על ידי אוגוסט ולואי לוּמְיֵיר (Lumière), מחלוצי הראינוע והסרט האילם. הקטעים מרהיבים ואפילו מדהימים באיכותם, הן במראות והן בקולות שהם מביאים…קולות? כן. אמן אמריקאי בשם גיא ג'ונס ניקה בקפידה את קטעי הצילום, הוסיף אפקטים קוליים ומוסיקה וגם תיקן את המהירות כך שהחיים של פעם נראים לפתע נורמליים ולא חיי ראינוע – חיים במהירות כפולה עם אנשים מקפצים ומעוותים משהו.

יהיו כאלה שיגידו בצדק שזו פגיעה באותנטיות ובהיסטוריה, וזה לא הספור האמיתי, מצד שני, הסרטים הללו נראים, לרגע, דווקא אמיתיים יותר מאחר והם מציגים אמת אחת בנאלית שאיננה משתנה עם השנים – בני האדם בעת המודרנית הם בדיוק אותם אנשים של סוף המאה ה-19, או מזמנים קדומים יותר. האנשים בשחור לבן ש"זזים במהירות" הם אנשים כמונו, כל אחת ואחד מהם בראי התקופה, עם ספור החיים שלו, עם האכזבות ועם השמחות ועם כל מה שהחיים מזמנים לו בדרך.

קטעי הסרטים של האחים לומייר מצולמים בנקודת הזמן שבה עוזבת המאה ה-19 את העולם ומפנה מקומה לעולם החדש של המאה ה-20. הנה קתדרלת נוטרדאם העתיקה (למטה). הרחבה של הקתדרלה עמוסה בכרכרות. המכוניות הראשונות יעלו על הכבישים רק עוד כמה שנים. אפשר להתבונן באנשים הטרודים בשגרת יומם ואין להם שמץ של מושג שהם נתפשו, ככה סתם ברחוב, והונצחו לדורות. תראו את הבגדים ההדורים ואת הכובעים. הפריים מלא מגבעות וכובעים – אז פריט אופנה חובה לנשים וגברים כאחד. כמו בכל מקום גם בסצינה הזאת ישנם הסקרנים שעוצרים לרגע כדי להסתכל על מכונת הפלא שמצלמת אותם.

אני מתבונן בתמונת הסיום; זוג מבוגר, גברת עם בגד בהיר ואדון מהודר לצידה שירדו זה עתה מגשר אלמה (Alma) הסמוך. השנה 1900. האם יתכן שהגבר הוא אולי איש משטרה וותיק? פקיד עירייה בכיר? או אולי גנרל בדימוס שלחם במלחמת פרוסיה צרפת 30 שנה קודם לכן, ואם כן, אולי גם חזה בהשפלה הגדלה שספגה צרפת עם נפילת הבירה הצרפתית במהלך המלחמה ההיא? קשה לדעת, כל תסריט הולך.

אנחנו מגיעים כעת לשדרות המפורסמות בעולם, שדרות שאנס אליזה (למטה). כאן, הן עדיין בלי מסלולי תנועה מסודרים אבל עם תנועה ערה במיוחד של מוניות כרכרה שמובילות גברים, ובעיקר נשים במיטב מחלצותיהן. השדרות עצמן, על רקע כיכר הקונקורד, נראות נקיות יחסית. מידי יום טרחו פועלי ניקיון לנקות את שיירי האוכל ובעיקר את הכמויות העצומות של גללי הסוסים שהוטלו ברחובות פריז מידי יום ומידי לילה, מבלי כל חוקיות. (כתבתי משהו על מכת הגללים כאן).

והנה דרמה גדולה (למטה). בריגדת מכבי האש של העיר מוזעקת למה שנראה כשריפה גדולה המתחוללת אי שם ברחבי פריז. הסצנה מרהיבה והרואית, כאילו תוכננה מראש. הסוסים הלבנים שועטים במהירות כשהם בוהקים מלובן, הכבאים חבושים בקסדות נחושים להגיע אל האש המשתוללת. הכרכרה האחרונה ציורית במיוחד, היא מלווה בעמוד עשן הנפלט מהקיטור שהפעיל משאבת מים שנועדה להתיז סילוני מים באש השורפת.

שריפה היא תמיד דרמה, אבל שום דבר לא הכין אותי לקטע הבא (למטה). תמונה הזויה מעט. מסתבר שבעיר פריז של שנת 1900 היו אמצעי תחבורה נוספים, כמו למשל מדרכות נעות. המדרכה כאן הייתה חלק מהטכנולוגיות שהוצגו בתערוכה העולמית שהייתה בעיר באותה השנה. התערוכה הזאת שהביאה לשעריה כ-50 מיליון מבקרים הציגה שורה של הישגים וחידושיםם מרשימים ביניהם גלגל ענק, מנועי דיזל, סרטי קלנוע מדברים, טייפרקודר ומכשיר הקלטה מגנטי שכונה טלגרפון. אבל המדרכה הנוסעת היתה ללא ספק אחת האטרקציות היותר מגניבות. תראו בעצמכם..

הפרויקט הורכב משלוש פלטפורמות מוגבהות, כאשר הראשונה הייתה נייחת, השנייה נעה בקצב מתון והשלישית בקצב של כ-9.5 קמ"ש. לטעמי, זו המצאה שלא נס ליחה. יש היום בלי סוף דרגנועים ומסועים בקניונים גדולים, בתחנות רכבת ורכבת תחתית וגם בשדות תעופה. אבל מה עם המרחב הציבורי? תארו לכם מסוע כזה שנע לו בשדרות העיר כמו קו אוטובוס, עם נקודות עלייה וירידה. נכון שזה נעים וגם בריא ללכת ברגל אבל מה בדבר ההנאה והאפשרות להציץ בסביבה בשובה ונחת, תוך כדי תנועה? מה גם שמסועים עירוניים מן הסוג הזה יכולים להיות פתרון לא רע לאנשים מבוגרים, אנשים הגוררים מזוודות כבדות, או אמהות ואבות המסיעים עגלת תינוקות.  

הסטוריונים מתארים את פריז בתחילת המאה העשרים בשלל דימויים חיוביים על רקע הישגי המדע והטכנולוגיה, המצב הכלכלי ופריחת חיי היצירה והאמנות. דגימה קטנה אפשר אולי למצא בסצינה הציורית הזאת שנלקחה היישר מגני טיולרי (למטה). הגנים הללו, החשובים שבגני פריז, היו חלק בלתי נפרד מחייה של העיר, מאז שנבנו במחצית המאה ה-16 על ידי קתריה דה מדיצ'י אשתו של הנרי השני מלך צרפת.

בתחילת המאה ה-20 הפכו גני טיולרי למקום מועד לבילויים ומופעים ציבוריים, ומן הסתם גן עדן לילדים. היו בהם תיאטרוני בובות, וקרקסים וירידים צבעוניים שהיו עמוסים בדוכני צעצועים ושתייה. אחת המסורות שהשתמרה, נדמה לי, עד ימינו אלה, הייתה השטת סירות מפרש קטנות ודקיקות שהיו עשויות עץ ובדים. בסצינה ההתיאטרלית הזאת הנראית כשילוב של מציאות ודימיון, אפשר לראות ילדים נוהגים ומשיטים את הסירות באמצעות מה שנראה כמוטות עץ ארוכים. מקסים, לא כן?

—————————

—————————————————————–

* הסרט המלא כאן

* קרדיט לתמונת הכותרת (גיף):  Myryamka PICMIX– Credit

5 תגובות

  1. היי עמי, נהניתי לקרוא ואהבתי. מעניין איך ניראה לאנשים שיחיו בעוד מאה ועשרים שנה, בשנת 2140. האם יאמרו עלינו שהיינו בדיוק כמוהם? אינני בטוח כלל. נראה שהמון דברים עתידיים לשנות אותנו כבני אדם, ממש במהותנו, בפרט האינטליגנציה המלאכותית שמתפתחת במהירות ואלון מאסק מתכוון להטמיע אותה בתוך המוח האנושי כבר במהלך העשור הזה.

  2. תודה יורם, בשנת 2140 – לפחות על פי קצב ההתקדמות של הטכנולוגיה, נראה מאד "אדם קדמון" עבורם. מה שאותי יותר מרתיע הזו שאלה לגבי השרידות שלנו. פתאום אתה רואה שכל מיני תסריטים שנכתבו בעבר אודות האפשרות שציויליזציות משמידות את עצמן כאשר הן מגיעות לשלב מתקדם בטכנולוגיות שלהן, עשויות להתממש. לפחות שאתה רואה כמה ממנהיגי העולם כיום.

  3. מסכים אתך עמי ויחד עם זאת, ראינו כבר כמה פעמים שבסופו של דבר היינו עד כה די אחראים כדי לא לעשות זאת. אחת הדוגמאות היא משבר הטילים בקובה בשנת 1962 שבו היה עימות בין ארצות הברית לבין ברית המועצות בסוגיית הצבתם של טילים בליסטיים סובייטיים בעלי ראש נפץ גרעיני בקובה. היה אז חשש גדול מאד לפרוץ מלחמה גרעינית בין ארצות הברית לברית המועצות לשעבר, אבל לשמחתנו זה לא קרה.

השאר תגובה