חכמת המחיקה

הקלות הבלתי נסבלת של הצילום בטלפון החכם, כמו גם הנגישות, האפליקציות והפידבק המיידי גורמים לנו לצלם הרבה מידי תמונות שאת חלקן הגדול – אחרי מבט או שניים, לא נראה עוד לעולם.

כמה הארות על חוכמת הצילום, ובעיקר, על חוכמת המחיקה.

——————————

העולם של התמונות המיידיות

הי, מה קורה עם התמונות שצילמתם לאחרונה עם הנייד שלכם? מה קורה עם כל מאות הצילומים שעשיתם לאחרונה של הילדים, הנכדים, החברות, החברים, הבתים, הרהיטים, המאכלים, העצים וכד'? מה קורה עם הסלפי? שאלות לא קלות אבל התשובה, עד כמה שזה עשוי להישמע מפתיע, די פשוטה: הן ישנן, הן קיימות אבל קרוב לוודאי שלא תביטו בהן יותר. התהליך הזה מתנהל בערך כך; לאחר שצפיתם בצילומים שלכם פעם או פעמיים, אולי גם שיתפתם במדיה החברתית, התמונות עצמן מסתדרות להן, אולי במאגר הטלפון שלכם, אולי בענן – שרת אחסון חיצוני. זהו! אין כל מניעה או בעיה טכנית לראותן שוב, אתם רק צריכים לרצות וגם ללחוץ על מקש או שניים. אלא שזה – כפי שהדברים מתנהלים כיום, זה כמעט ולא קורה. מה שאומר שלא תראו אותן יותר לעולם.

ברוכים הבאים לעולם התמונות המיידיות. הסיפור הזה לא חדש אבל הוא תמיד מרתק. המצב הזה שבו מתקיים לו אוקיינוס עצום ושופע של תמונות וקטעי ווידיאו מסב אושר ועושר קודם כל לחברות הסלולר, שהן בדרך כלל גם בעלות מאגרי אחסון אינסופיים של קבצים. חלק גדול מהתמונות שאתם מפיקים יום ולילה עם הטלפונים הקטנים שלכם עובר ונשמר במאגרים שלהן תמורת תשלום חודשי קטן ושולי שהופך עם הזמן העובר לסכום משמעותי, כמו שהם אוהבים.

לצלם, לצלם ולצלם

תמונות הן כמו מילים

הקלות הבלתי נסבלת של הצילום בטלפון הנייד, הנגישות, השיתוף והפידבק המיידי, האפליקציות המגניבות וכמובן הסלפי – הקליק הגאוני שמאפשר לך לראות את עצמך בכל עת (יצר אנושי עז במיוחד), כל אלה הם רק חלק מהטריקים של חברות הסלולר והענן שמעודדות אותך לא רק לקנות את המכשיר אלא גם לצלם ולצלם ולצלם.

להבדיל מאותן מצלמות של פעם בהן כל לחיצת כפתור הייתה נעשית כמעט בחרדת קודש – בכל זאת מנציחים פיסת היסטוריה, הצילום בסמרטפון הפך לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו. תמונות הרגע הללו הן רכיב חשוב בעולם של תקשורת חברתית הנשען על רשת האינטרנט ומתנהל באפיקים שונים. במידה רבה, כוחן של התמונות הוא בזמניותן. התמונות עולות לאוויר, צועקות את המסר שלהן, מקבלות את התגובה שלהן ומתמוססות, כמו המילים, כדי לפנות את מקומן לצילומים חדשים.

ומה עם האיכות?

האיכות, כך נראה, היא לא ממש העניין. כאשר הצילום בטלפון הנייד הפך להיות חלק ממהלכם השוטף של החיים, ותמונה, נלקחת לעיתים על פי הייעוד והמסר שיהיה לה בפייסבוק או ברשת האינסטגרם, הגדרת האיכות הופכת חמקמקה. אלה אינם הימים של צילומי הסטילס המופלאים בנייש'נל ג'יאוגרפיק או ב"מסע אחר" שלנו שהיו מעוררי התפעלות ועושים וואו גדול? זה לא שהפסקנו לכבד ולהעריך צילומים מושקעים ואיכותיים. התרבות שלנו עדיין מכבדת ונותנת מקום של כבוד לצילומים האייקונים, במיוחד אלה בעלי החשיבות ההיסטורית והתרבותית. אלא שהזמנים הולכים ומשתנים. איך שלא נראה את זה, במקביל לענף המצלמות והצילום המקצועי משגשגת לה תעשייה אדירה של צילומים דיגיטליים מיידיים, תעשיה של "השתמש וזרוק", במקרה זה, אולי: השתמש ו-הַעֲלֵם!

ובכל זאת, איך לשפוט את תמונות הסמרטפון המיידיות? על פי קריטריונים של סיפוק מיידי? או אולי על פי השימוש שייעשה בהן בזמן הקרוב? קשה להשיב על כך. צלמים של פעם אולי יפטירו בבוז. אבל יהיו גם כאלה שיגידו מן הסתם שתמונה דיגיטלית שצילמתם בסמרטפון שלכם, גם אם תהא עמוסה בפילטרים למכביר, יכולה להיות שווה מבחינה אמנותית ולא פחות מביעה מתמונה קלסית שצולמה בצלמנייה הטובה והישנה של פעם. כך או כך אמנות דיגיטלית הינה תחום שלם ומורכב בפני עצמו. השאלה נשארת פתוחה.

למחוק? לשתף?

דִּילִיט!

היכן זה ייגמר שיטפון הצילומים הזה? יכול להיות שהמונח טסונמי מתאים יותר. בשנת 2019 היו בעולם מעל 2.7 ביליון בני אדם שמשתמשים בסמרטפון. בכתבה מלפני כמה שנים ב-Busines insider  אני למד שבשנת 2017 צילמו בעולם כ-1.2 טריליון תמונות דיגיטליות. בהערכה זהירה אפשר לומר כי בימים אלה, בשנת 2020 יש מצב שאוכלוסיית משתמשי הטלפונים החכמים בפלנטה שלנו מייצרת בין 2-3 טריליון תמונות! באפסים: 3.000.000.000.000 נשמע מטורף.

כל אחת ואחד מאיתנו תורמים את חלקם לים התמונות האינסופי הזה. בסדר, אז מה עושים עם הצילומים האלה שצילמתם לאחרונה? אני אישית אוגר את התמונות שאני מצלם – בין אם במצלמה המקצועית, בין בסמרטפון, בענן של GOOGLE PHOTOS.  מנוע החיפוש היעיל של גוגל מאפשר לי, בכל מכשיר שבו אני עובד, לאתר במהירות את התמונה הרצויה, גם אם היא נלקחה עשר שנים לפני.

יש ערימה של תמונות בענן

גחמה ויזואלית

ואם זה לא מספק, העצה היחידה שאני יכול לתת למי שהגיע עד השורות הללו, מסתכמת במילה אחת: דיליט! סגלו לעצמיכם נוהג, מידי יום, או מידי כמה ימים לערוך ביעור דיגיטלי בטלפון שלכם. תהיו קשוחים ונמרצים ותמחקו תמיד יותר ממה שתכננתם מלכתחילה למחוק. תמחקו תמונות דומות, חוזרות, או כאלה שאינן אומרות מספיק לטעמכם. העיקרון פשוט: כמו שקל לצלם – כך גם קל למחוק. תשאירו רק את ה-וואו! -אלה שעושות לכם משהו, אלה שיש בהן נגיעה של ההיסטוריה ופוטנציאל של זיכרון, אלה שהן יותר מסתם גחמה ויזואלית, ובעיקר, אלה שתרצו מאד לראות גם בעתיד. את השאר פששוט תמחקו. תמחקו כאילו אין מחר. אין לכם מה לדאוג. _מחר שוב תצלמו, ותוך כמה ימים יהיה אפשר לחזור למשחק, ולמחוק.

—————————————————-

Pics credits: Wikimedia. Commons, Needpix.com, Pixabay, Pikist.com

8 תגובות

  1. פוסט מעניין. אני דווקא מרגישה החמצה. החמצה על זה שאני לא אוהבת את עצמי בתמונות אז אני כמעט ולא מצטלמת. ועל זה שלדורות הקודמים לא היו מספיק תמונות, אז אם אני רוצה לראות תמונות של אנשים מבוגרים במשפחה שלי, יותר קשה למצוא. אני אטען משהו קצת אחר – הצילום עצמו הוא לא הבעיה, הבעיה היא ההתמקדות במה שאחרים רואים דרך המדיה החברתית. ב"צילום-יתר" עצמו אין דבר רע ביסודו, הרי התמונות לא תופסות מקום פיזי, אין הררי אלבומים שצוברים אבק. העניין הוא ההתמקדות ברושם שאתה משאיר יותר מאשר בדברים שבהם אתה עוסק

  2. הי, תודה.
    ספור מורכב. יש לדעתי הבדלים בין שתי קוספציות של צילום: אחת זה הצילום במצלמה הקוננציונלית והמקצועית והשניה זה תעשיית הצילומיים של הסמארטפונים, תעשייה שמגשגת מתחילת המאה. עליה כתבתי.
    הי, צלמי את עצמך – בטחי בעצמך אין סיבה שלא.

  3. התובנה העמוקה שלי שמרבית התמונות שאני מצלם אינן טובות גרמה לי תקופות ארוכות לצלם רק במצלמה. אחר כך, מצלמות הנייד השתכללו מאוד, הציעו אופציות שלא היה לי מושג עליהן, כל מיני פילטרים שהעצימו את התמונות, והחלטתי שהגיע הזמן ללמוד קורס בסיס בצילום בנייד. הקורס הקפיץ את התמונות לרמה ממש גבוהה, במיוחד למודי הקומפוזיציה שחידדו וחידשו ביחס ללימודי הגרפיקה שלקחתי כקורס לפהי כמה שנים.
    אני חושב שאין בעיה ממשית.. כבר עכשיו ישנן תכנות ומכונות שיודעות לחפור ולחפש וגם לגלות באיזור ידע עצומים – BIG DATA. אני חושב שהמחקר ההיסטורי בעוד 10 שנים יקפוץ מדרגה עת חוקרים ישתמשו בתוכנות חיפוש אחרי תיעוד ויזואלי של אירועים בעולם.
    הלאה, חוכמת המחיקה היא חוכמה לאמנים ולבעלי אגו ענק. בעלי אותו אגו, דבר לא ישכנעם למחוק, אבל אמנים יודעים היטב מהי עריכה, מה צריך לזרוק ומה לא. צלמים שומרים אחוז קטן מאוד מצילומיהם, אבל נהנים מיתרון אינספור הצילומים מבלי לחשוש לכיסם.

  4. רשומה מעניינת מאוד. אישית התחלתי לצלם רק בסמארטפון – מעולם לא הייתה לי מצלמה של ממש. אני מצלם בעיקר פרחים, מוחק הרבה ומפרסם את המיעוט בפייסבוק…

להגיב על abenbaלבטל