בשבח המוזרות

Tenor.com

למזלנו הטוב, המציאות גדושה לעייפה במוזרויות, להיכן שלא נביט, הווירדיות מרימה ראש. זה טבעו של העולם. שלושה סיפורים משונים במיוחד.

————————————

לכל אחד וִוירְדִיּוֹת משלו

אין ספק שלמוזרות ולמשונות יש קסם משלהן. נכון שהסדר והארגון חשובים וכאשר הכל מתנהל על פי מהלכם הרגיל של הדברים אנחנו בדרך כלל יותר שקטים ורגועים. אבל האיזון והשגרה הם גם ערובה לשעמום, במיוחד אם אתה גם סקרן תזזיתי וחסר מנוחה. הסוד של המשהו האחר והשונה – וזה יכול להיות חי, צומח ודומם, הוא בכך שהוא מציע חריגה מהשבלוניות ושינוי בסדר היום, מין חומר פלאים שאומר לנו, הי, התעוררו! החיים הם לא תמיד כאלה בנאליים. 

כילד בכפר אני זוכר עצמי מהלך יחף בחום הגדול בשעות שלאחר בית הספר, משוטט במרחבי הבלתי נגמרים של הרפת, והדיר והגראז׳ ומגדל המים, תר אחר הפתעות ומחפש לי אי-סדרים. הַצַּיִד עימו הייתי חוזר הביתה היה יכול להיות אבן צבעונית, הדמות הגרוטסקית של הסנדלר שהציץ בי מבעד לחלון המסורג, או קופסת עץ ישנה מעוטרת בצבע דהוי שמישהו השליך. כאשר קצת התבגרתי גיליתי את המובן מאליו, שחריגים זה חלק בלתי נפרד מהסביבה שלנו. 

וישנם הרבה כאלה. ההגדרה של הדברים המוזרים היא חמקמקה למדי. לכל אחד יש את הווירדיות שלו. אבל אם מחפשים הגדרה סוחפת אפשר לומר בגדול, שאנחנו מכנים משהו כמשונה כאשר הוא חורג בצורה כזאת או אחרת מהנורמה. והנורמה היא התרבות, המסורת ורוח התקופה. זה גם אומר שהמוזר והשונה של פעם אולי לא יראה ככזה היום, ולהיפך. אולי. לעיתים מידת המוזרות של התופעה, או האירוע, היא כל כך גדולה עד שהיא עומדת בשיני הזמן, ותיראה ככזאת לא רק בעיניהם של בני התקופה אלא גם בעיניים של היום. למזלנו, ההיסטוריה עמוסה להתפקע באירועים מן הסוג הזה.

1. הריקוד שלא נגמר

המקום: העיר הצרפתית שטרסבורג. הזמן: תחילת המאה ה-16 כאשר העיר הייתה עדיין חלק ממה שכונה: האימפריה הרומית הקדושה. הסיפור הבא, יש לומר, אינו בדיה, או אגדה ימי-ביניימית קלסית, אלא מקרה אמיתי שתועד ומוזכר בכמה וכמה מקורות. מסתבר כי באחד מימי חודש יולי שנת 1518 יצאה לרחובות העיר אישה צעירה בשם פראו טרופאה (Troffea) וללא כל סבה נראית לעין, החלה לרקוד כשהיא מתפתלת ומניעה את גופה אנה ואנה. 

רוקדים ורוקדים. הליווי המוסיקלי לא עזר (פיטר ברויגל הצעיר-ויקיפדיה).

במבט מפוכח, ברקוד של הגברת טרופאה, לפחות בתחילתו, לא היה כל דבר משונה. זה לא נראה חריג כל כך שאנשים נתקפים לעיתים, ככה סתם, בחשק עז לצאת למחול בפרהסיה, אולי מתוך פרץ שמחה ספונטני, אולי כביטוי למחאה כלשהי. זה בסדר. הבעיה היא שפראו לא הפסיקה לרקוד. פשוט כך. היא רקדה ורקדה ללא כל סבה נראית לעין במשך יום, יומיים, שלושה, ויש גם אלה הטוענים, שבוע ימים! הריקוד היה סוחף. מידי יום הצטרפו אליה יותר ויותר אנשים. במהלך אוגוסט כבר היו כ-400 איש מפזזים ומרקדים בחוצות שטרסבורג. בשלב מסוים, המאמץ הגופני יחד עם חום יולי-אוגוסט החלו לתת אותותיהם. אנשים קרסו כתוצאה מתשישות, התקפי לב ושבצים, רבים מהם הלכו לעולמם. הרשויות, כך נראה, היו חסרי אונים. היה מי שהציע לספק לרוקדים נגנים שילוו את הריקוד וגם יסייעו להפסיקו, אך לשווא.

דם חם וקללת הריקוד המידבק

מה קרה שם? מה שלח את הגברת טרופאה לעזוב את שגרת היומיום, לצאת לרחוב ולרקוד עד כלות? ומה גרם לאנשים להצטרף ולהידבק במה שכונה אחר כך כמגפת הריקודים? הרבה תיאוריות. התקופה, צריך לזכור, היא מה שהיסטוריונים נוהגים לכנות בלשון כללי: ימי הביניים – כמה מאות שנים שהתאפיינו, בין היתר, בבערות וקנאות דתית, תנאי מחסור קשים, עוני, רעב ומחלות. רופאים מאותה עת שהיו בעצם יותר מומחים בענייני מגיה שחורה ושיקויי קסם כאלה או אחרים, סברו שהרוקדים לוקים ב"דם חם" שיש להוציאו מהגוף. הסברים מאוחרים יותר מדברים על אפשרות שהרקדניות והרקדנים בלעו חומר רעיל המצוי בשיפון, אחרים טענו כי כת דתית מסתורית עמדה מאחרי כל העניין. כך או כך, אין כל ספק כי בתופעה הזאת היו אלמנטים מובהקים של היסטריה ופסיכוזה המונית.

תופעות של ריקודים קטלניים מהסוג הזה תועדו בשנים מוקדמות יותר ברחבי אירופה אם כי לא בממדים כאלה. מגפת הריקודים בשטרסבורג דעכה רק במהלך חודש ספטמבר. היסטוריון בשם ג'והן וולר (waller) שכתב גם ספר בנושא, מדבר על תנאי מצוקה בלתי נסבלים שהיו באותה עת וגרמו ללחץ ומועקה. אחד מגורמי החרדה היותר משמעותיים, לדבריו, הייתה אגדה כנסייתית רווחת הקשורה בקדוש נוצרי בשם ויטוס שמת אמנם בשנה הרביעית לספירה אבל היה מסוגל בזעמו לשלח בכופרים מכות בצורה של ריקודים כפייתיים.

חתול בסמטאות פאריס (maxpixel.net)

2. משפט החתולים

בערות, אגדות, אמונות טפלות ולחצים כלכליים הם קטליזטורים מובהקים למגוון של תופעות חברתיות, לרבות אלה הנתפשות כ"משונות".  כמו למשל העלילה הזאת שמגיעה מפאריז במחצית הראשונה של המאה ה-18. השנה 1730. המקום, רחוב סן סברין (Saint-Severin)  ברובע הלטיני שבעיר.

תכירו בבקשה את בית הדפוס של ז'אק וינסנט. מצבם של עובדי הדפוס, במיוחד של החניכים ונערי השולייה המתלמדים היה בכי רע. שני הנערים בבית הדפוס של וינסנט קבלו יחס מחפיר במיוחד. לבד משכר סמלי זעום הם סבלו מהתעללות קשה של המאסטר, בעל הבית. בלילה הם לנו בחדרון קטן וקפוא בעליית הגג, ניזונים בקושי משאריות מזון שהקצה להם הטבח, מזון שהיה מיועד בעיקרו לחתולים. החתולים, אגב, זכו דווקא ליחס מיוחד וטופחו מאד בבתי המלאכה שבעיר. לגב' וינסנט, בעלת הבית היה לדוגמה בן טיפוחים, חתול עתיר רעמה אפורה שהיה מחמד לבבה. הנוכחות הצפופה של חתולי הרחוב לא עשתה טוב לשני החניכים שסבלו, לא רק מצינת הלילה והרעב, אלא גם מיללות בלתי פוסקות של חתולי הסמטה , שהדירו שינה מעיניהם.

הנאשם הבא: חתול בצבע אפור

מה שקרה אחר כך מתואר בספרו של היסטוריון אמריקאי בשם רוברט דרנטון. אחד משני הנערים, לוויל (Leveille), שהיה לו כישרון חיקוי יוצא דופן, זחל לאורך הגג עד שהגיע למקום הסמוך לחדר השינה של המאסטר, והחל להשמיע יללות חוזרות ונשנות. לאחר מספר לילות של טיפול מעין זה, בעלי הבית היו נחושים בדעתם שיש כישוף כלשהו על הבית. האדונית ציוותה על החניכים להיפטר מכל החתולים בסביבה, תוך שהיא מתרה בהם כי החתול האפור הוא מחוץ לתחום. העניינים התגלגלו קצת אחרת.

חביבה של הגברת
  Julie Manet with Cat, 1887 – Renoir. באדיבות ויקיפדיה

שני הנערים, בעזרתם של עובדי הדפוס, הסתערו על סמטאות הרובע תוך שהם צדים ולוכדים עשרות חתולים. כל החתולים הוצאו מיד להורג בדרכים כאלה או אחרות. בין החתולים האומללים נמנה גם חתולה האפור והחביב של הגברת. מיד אחר כך קיימה החבורה, אי שם בחצר הרחוב, משפט תיאטרלי עם תובע שבקש וקבל גזר דין מוות לחתולים. לפני כמה שנים כאשר הייתי בפאריז, הגעתי לרחוב סן סברין כדי לנסות ולתור את הסביבה, אולי למצא עדות מודרנית כלשהיא לאירוע המוזר הזה. לא מצאתי דבר. גם לא חתולים.

הסצנה הידועה בשם טבח החתולים הגדול נכנסה להיסטוריה של העיר. כמחצית המאה אחר כך תתרחש המהפכה הצרפתית תחת הסיסמה: חירות, שוויון ואחווה". יכול להיות שהרג החתולים ובאמצעותו הנקמה בנציגי הבורגנות, במקרה זה האדון וגבירתו, היו אחד הסימנים המוקדמים לכך. לימים יעיד אחד מעובדי בית הדפוס שעברו הכשרה במקום (עדות שנמצאה אי שם בארכיבי העיריה), ויגדיר את  האירוע כ"האירוע הכי מצחיק" שהתרחש במקום. מצחיק?

3. וירוס מצחיק במיוחד

צחוק הוא בדרך כלל סמן למשהו שמח, ביטוי של רוח טובה ואופטימית, במיוחד כאשר הוא מלא ומתגלגל. לא תמיד, כמו שמלמד הספור הבא. השנה 1962. המקום: פנימייה לנערות בעיר קשאשה (Kashasha) ב-טנגאנייקה (טנזניה של היום), יבשת אפריקה.

בצהרי יום שלישי, 30 לינואר באותה השנה, פורצות שלוש נערות בצחוק והם אינן מסוגלות להפסיק. כמו נגיף שמתפשט באופן מסתורי למשמע קולות ומראה עיניים, הצחוק הלך והתפשט במהירות ברחבי הפנימייה ומחוצה לה. תוך כמה ימים נדבקו ב"וירוס" הזה 95 תלמידות מתוך 159 הנערות ששהו בפנימייה. סגל המורות והמורים לא נפגע והמשיך לתפקד כרגיל, אלא שהלימוד הפך לבלתי אפשרי ולאחר כחודש ומחצה הוחלט לסגור את שערי בית הספר. ההיסטוריונים יכנו את מה שקרה שם בהמשך כמגפת צחוק. מגפת הצחוק הגיעה גם למקומות המגורים של כמה מהנערות. אחד מהם, כפר בשם נשאמבה (Nshamba) נפגע יותר מכולם. בחודשים אפריל ומאי ידבקו בו 217 אנשים מתושבי הכפר. וזה עדיין לא היה הסוף.

הנה משהו מהתופעה.

פריחה, אי שקט, גזים וצרחות

המגיפה המשיכה להתפשט למקומות נוספים והיא עתידה לחלוף לחלוטין רק לאחר כשנה ומחצה, תוך שהיא פוגעת סך הכל ב-14 בתי ספר ובסה"כ כ-1000 בני אדם, ברובם בני נוער. במקורות אחרים מצאתי מספרים גבוהים הרבה יותר, וישנם גם אלה המדברים גם על אלפי בני אדם צוחקים. הסימנים והסימפטומים בקרב הנגועים, כללו בין היתר, אי שקט, ריצה חסרת מטרה, בעיות נשימה, עילפון, גזים, פריחות, בכי וצרחות.  

מי שחקר את האירוע הזה בהרחבה היה ד"ר כריסטיאן המפלמן (Hempelmann) מאוניברסיטת A&M בטקסס שרואה במתקפת הצחוק הזאת כמקרה קלאסי של מחלה פסיכוגנית, או פסיכוסומטית. המדובר במחלה גופנית המושפעת מהפסיכו – הנפש. או במילים אחרות: מצבים רגשיים (כגון, מתחים ולחצים שונים) שמביאים לתגובות פיזיולוגיות, במקרה הזה צחוק שנראה חסר מעצורים. בין גורמי הלחץ שהיו עשויים להניע את מגפת הצחוק הזאת, לדברי המפלמן, היו דרישות וציפיות גבוהות שהוטלו באותה עת על בתי הספר במדינה, וגם מצב של אי הוודאות שנגרם כתוצאה מהכרזת העצמאות של המדינה שנעשתה כחודש וחצי לפני האירוע.

ישנם מקרים של מחלות פסיכוגניות המוניות המתרחשות בקרב קבוצות של אנשים שאינם מסוגלים לחלץ עצמם ממצבים מלחיצים, מסביר המפלמן. במצב מסוג זה אין לאדם אפשרות להתגבר על הלחץ והוא לא יכול להגיב בצורה אחרת. "הסיטואציה הזו מבטאת עצמה באופן גופני", הוא מוסיף, מה שמאפשר לבן אדם מוצא ודרך לומר – ראו שאני סובל ומשהו קורה.  האנשים הללו סבלו ובטאו את הסבל שלהם גם באמצעות הצחוק.

בשבח המוזרות

————————-

—————————————————————

4 תגובות

השאר תגובה