שלום לך מציאות

בשנים האחרונות הולכות ומתפתחות שורה של טכנולוגיות מרתקות ומלהיבות שעושות מהומה רבתי בעולם הצילום והתמונה, עד כדי כך שהדמיון מתעתע והגבולות מיטשטשים. מה שנראה אמיתי הוא לא באמת, ומה שנראה בדוי הוא מציאותי לחלוטין.

הרעיון המרכזי הקלאסי של עולם הצילום; היכולת לאחוז לשבריר שנייה בפיסה של מציאות ולהנציח אותה לעד, מקבל מובן שונה לחלוטין וזאת בלשון המעטה.

———————-

(עקב שילוב של תמונות וקטעי וידיאו והנפשה, מומלץ בחום לקרא במסך גדול!)

---

————————

טוב מראה עיניים, האמנם? התמונה, בדיוק כמו הנצח, הופכת להיות עניין יחסי

בשנים האחרונות מתחולל צונמי של ממש בעולם התמונה והצילום. טכנולוגיות חדשות בתחום ה-AI (בינה מלאכותית) מטלטלות את מושג המציאות תוך שהן מבצעות בתמונה הדוממת שורה ארוכה של מניפולציות, לרבות שינוי צורה והבעות פנים, יצירת דמויות אמינות של אנשים שאינם קיימים, והפחת רוח חיים (הנפשה) בתמונות הקפואות של פעם. במקביל, היכולות הפנטסטיות בעיבוד תמונה וסריקה מהירה של מיליוני צילומים מעלות מן האוב רעיונות ישנים נושנים (חלקם גזענים) בדבר הקשר בין תווי הפנים והמראה, לבין אישיות ותכונות אופי.

בימים האחרונים פרסמה החברה הישראלית MyHeritage יישום חדש המבוסס על אלגוריתמים של AI שנקרא: “נוסטלגיה עמוקה” (Deep Nostalgia). היישום הזה “יודע” לחזק ולהנפיש תמונות, או במילים אחרות: להפיח בהן רוח חיים. הוא מרשים במיוחד בנוגע לתמונות ישנות. לוקחים, לדוגמא, תמונה של דודה או דוד מהמאה הקודמת ורואים כיצד היא או הוא מתחילים לנוע ו”לחיות” כמובן על פי הקפריזה של האלגוריתם. התוצאות מלבבות. צילום ישן ורומנטי, קצת מתקלף, של אבא ואמא שמהודק לו במסגרת קטנה במזנון מקבל לפתע משמעות אחרת.

האתגר שמציבות הטכנולוגיות הללו לתפישת המציאות שלנו הוא גדול במיוחד. הרעיון המרכזי הקלאסי של עולם הצילום, דהינו היכולת לאחוז לשבריר שנייה בפיסה של מציאות – למשל מראה של מקום, תופעה או אדם, ולהנציח אותה לעד, מקבל מובן שונה לחלוטין. התמונה הדוממת, בדיוק כמו הנצח, הופכת להיות עניין יחסי. דמו לרגע את אותן אפליקציות AI שיכולות “להשאיל” פרצופים של פוליטיקאים, או סלבריטאים, ולהדק אותם בצורה מושלמת לגופן, או גופם של שחקני פורנו. קוראים לזה: Deepfake. פתגמים ואמרות חוכמה עממיות שנקשרו לצילום של פעם כמו: “טוב מראה עיניים” ו-תמונה שווה אלף מילים” נראים היום כמעט ולא רלוונטים.

——————–

מעבר להרגלי צפיה וקנייה, ניתוח מראה הפנים שלכם ברשת החברתית עשוי לספק מידע על תכונות וקווי אופי רלוונטיים ולהפוך אתכם ליעדי מכירה אגרסיבים  

ביניהן אפשר להזכיר את ה-פִיזְיוֹנוֹמְיָה הטוענת שהמראה, בעיקר של הפנים, יכל לספק תובנות על אופי האדם, את הפרסונולוגיה (תורת הפנים) או הפְרֶנוֹלוֹגְיָה שהייתה פעילה מאד במאה ה-19 וטענה שיש קשר בין מבנה הגולגולת לבין תכונות האופי. כולן יחדיו הדים לרעיונות עתיקים שרווחו כבר בזמנים קדומים בסין, במצריים ויוון הקלאסית, ואחר כך עלו ובצבצו לאורך ההיסטוריה בנסבות שונות.

(בתמונה למעלה – 84 דמויות מעולם הפיזיונומיה האנגלי במאה ה-18 (I. Cruikshank)

עיסוק במראה וב-חכמת הפנים היה מאז ומתמיד נושא רגיש וטעון חומר נפץ, בעיקר בגלל העניין שמצאו בזה חסידי תורות הגזע למיניהם. מניע עיקרי להמשיך ולעסוק בכך, מלבד העניין המחקרי הטהור, היה תחום הפשיעה, והטענה שהשמיעו המצדדים בכך, לפיה, ניתן לכאורה לאתר התאמות ב”קווי פנים” של פושעים ולזהות חשודים פוטנציאלים.

שבועון המדע הבריטי ניו-סיינטיסט פרסם לפני כ-10 שנים מאמר אודות מחקר שבחן שחקני הוקי קרח ומצא מתאם מובהק סטטיסטית בין רוחב הפנים לבין עונשים שקבלו שחקנים בגין אלימות במשחק. ןבתחום אחר לגמרי, חוקרים שהשתמשו בתהליכים של “Deep learning” ביצעו בשנה שעברה מחקר בנוגע לשימוש בתמונות פנים. הם הגיעו למסקנה כי ניתן לחלץ מתמונות הפרצוף תכונות ומאפיינים שיהיו רלוונטיים לחיזוי ומיקוד לקוחות פוטנציאלים.

יש משהו טוב ב-קְרִיפִּיּוֹת הזאת. ואיך נראית חבורה נכבדת של חברות וחברים בעולם הפשע האמריקאי שלפני קרוב ל-200 שנים כאשר מיישמים עליהם אפליקצית הנפשה מתוחכמת?

תהליכי הפייק למיניהם, כמו ייצור דמויות הדומות לגמרי לאנשים בשר ודם, או יכולת ההנפשה של אנשים מתים, מלווים לא פעם בצמרמורת קלה ובתחושה לא נעימה של קריפיות. מה שכמובן לא מפתיע שהרי אנשים מתים זזים רק בסדרות וסרטים, או במסגרת עולם הדימיון המצוי רק באגדות ובפולקלור האנושי. זה לא נעים לראות אנשים שאינם איתנו כבר זמן רב, מתחילים פתאום לנוע, ובכל זאת, יש בתחושה הקריפית הזו גם משהו טוב; היא מרמזת שאנחנו עדיין בני אנוש.

ואם מדברים על אי נעימות, אתר האינטרנט של מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק מציע צפייה בחינם בכ-400,000 יצירות באיכות גבוהה. ביניהן נמצא לו מוצג מוזר משהו. המדובר באלבום תמונות יוצא דופן שיצא לאור, כנראה בניו יורק, בשנת 1857 תחת הכותרת: מחקר דמויות של נוכלים (Rogues, a Study of Characters). האלבום מכיל 218 הדפסים של פרצופי פושעים – נשים וגברים שעברו על החוק בתחומים שונים ומשונים. ביניהם: כייסים פשוטים ומתוחכמים, שודדים מזדמנים (או מקצועיים) גנבי רכוש, משחיתי רכוש, נוכלים שונים וגם רוצחים קרי רוח. על גבי האלבום עצמו אין כל כיתוב המסביר את הרקע להוצאתו ואת המטרה של הצגת הדיוקנאות בפומבי.

כתב יד מסולסל וקשה לקריאה ופנים ללא זדון

מי שאחראי לעבודה הזאת הינה דמות מסתורית בפני עצמה, אדם שנקרא: סמואל סאבו (Samuel G. Szabó). סאבו היה הונגרי שהגיע לארה”ב כמה שנים קודם לכן ועסק בנושא הצילום ובטכניקות החדשות שהלכו והתפתחו בתחום הזה באותן השנים. אין כל פרטים אודות קורותיו של סאבו וגם לא אודות הסבה לפיה הרבה לנוע מעיר לעיר. ישנם אלה הסבורים שהיה קשור בצורה כזאת או אחרת למשטרת ניו יורק אבל אין על כך כל מידע בדוק. כאשר מביטים בדמויות באלבום של סאבו רואים דמויות אופייניות לתקופה מחצית המאה ה-19. אין כמעט פרטים על הדמויות עצמן למעט שם, ותיאור “המקצוע” בכתב יד מסולסל וקשה לקריאה. צריך לא מעט דמיון כדי לראות פנים עם זדון. בוודאי לא כאשר הן מתחילות…לנוע. ממש כך.

כן! אני מתקשה להתאפק ומכיל על אלבום דמויות הנוכלים מעולם הפשע האמריקאי את אפליקציית ההנפשה “נוסטלגיה עמוקה” והדברים מתחילים לזוז.

כך נראה, רגע לפני, דף טיפוסי מהאלבום:

————————

———————

——————————-

——————–

——————-

    

———————-

——————————————————————–

* תודה ליפית ניסן מרום שעזרה בפענוח כתב היד