פארק רדוף שדים

זה לא כל כך נעים לראות גן סגור ובטח לא גלגל ענק מפורק. בקור בפארק רפאים נטוש בפרוורי ברלין – מזרח גרמניה של אז.

————————–

ממש כמה ימים לפני הטיסה הגיע מייל מהחברה הגרמנית שקבלה מעירית ברלין את הזיכיון לנהל את המקום. כל הסיורים המאורגנים בפארק השעשועים הנטוש, כך כתבו לי, מלאים כמה חודשים מראש. עוד כמה מיילים עד שלבסוף הם נתרצו וניאותו לצרף אותי לאחד הסיורים הקרובים – לצערם רק בשפה הגרמנית.

ברלין הייתה פקק אחד גדול. הייתי אמור להיות ב-15:00 ביער על מנת להצטרף לקבוצה. הסברתי לנהגת המונית והיא הצביעה על הכביש בחוסר אונים. בשעה 15:04 כאשר הגענו יכולתי לראות מרחוק את השער הגדול שנסגר וקבוצה של אנשים הולכת ומתרחקת. המונית השאירה אותי לא הרחק מהשער ונסעה לדרכה.

תכירו את ה-Spreepark (שפרה-פארק); פארק ענק שהוקם לפני מחצית המאה (1969)במזרח גרמניה של אז. מה זה "ענק"? הוא השתרע על שטח של קרוב ל-300 דונם, ממוקם אי-שם במחוז המכונה: Plänterwald ליד נהר השְׁפְּרֵה, בדרום-מזרח העיר ברלין של היום. מאז הוא עבר תמורות רבות עד שלפני כ-20 שנה הוא נסגר ויער עבות החל לכסות אותו. הוא הפך למה שאפשר לכנות: פארק רפאים. אם ראיתם את הצילומים של אזור צ'רנוביל כיום אתם מבינים על מה אני מדבר.

"אני עמי ואני שייך לקבוצה שמסיירת ב-Spreepark", "הבהרתי לשומר בחצי התנצלות. זה בדק את הרשימה והתבונן בי בחשדנות. "מאיפה אתה"? אני מסתכל בקבוצה הולכת ומתרחקת ועוד רגע נבלעת בסבך העצים. "מדיטאראניין" אני משיב "But where?", הוא מקשה באנגלית רצוצה. "ישראל", אני משיב. "ואתה"? החבורה נעלמה זה מכבר בסבך החורש"I’m from Haifa" , הוא משיב כשהוא פותח השער כדי לאפשר לי להידחק פנימה ולצעוד במהירות בעקבות החבורה המתרחקת. דקות אחר כך כבר הייתי לצד מורה הדרך. לא הבנתי מילה ממה שאמר לי אבל זה כבר לא הפריע. התחלתי לצלם.

השפרה-פארק היה בזמנו פארק השעשועים הקבוע היחיד במזרח גרמניה. בעצם בגרמניה כולה. הוא היה מקום משגשג ובקרו בו מידי שנה בשנה כ-1.7 מיליוני מבקרים. כ-20 שנים אחר כך, עם נפילת החומה, העניינים החלו להידרדר. החברה שזכתה בזיכיון להפעלת המקום בקשה לתת לו צביון מערבי על מנת להגדיל את הביקוש. הקונספט הכללי שונה פעם אחר פעם. לדוגמא, לפארק התווסף מסלול של רכבת הרים ובריכות למשחקי מים. בשלב מסוים אף נבנה במקום כפר אנגלי עם נוף מתאים.

כאמור, העניינים לא צלחו והחברה המפעילה נכנסה לקשיים כספיים, חלקם כתוצאה של מניפולציות של הבעלים, אדם שמאוחר יותר יתברר כנוכל שברח לפרו בדרום אמריקה (באותה הזדמנות הוא הבריח לשם באוניה כמה וכמה מתקנים שהוכנסו לקונטיינרים במיוחד בתואנה של הבאתם לשיפוצים). לקראת שנת 2002, לאחר גירעונות כבדים הכריזו הבעלים על פשיטת רגל. בשנת 2001 המקום נסגר.

אנחנו מסתובבים בעקבות המדריך בין המתקנים השונים. למרות מה שקראתי, הגלגל כבר איננו, כנראה פורק. אני חושב על הצילום שהחמצתי: גלגל ענק המיתמר בין צמרות העצים. אבל התמונות במקום מרתקות. עצי הדולב, האשור והאלון ואולי גם ערמונים פה ושם – ניחוש משכיל, עוטפים את המתקנים בירוק. תראו את קרוסלת הילדים המסתובבת, את עלי השלכת המכסים את בריכת המים, או את המפלצת הכחולה שמגיחה בין השיחים. והנה שלט גדול הנושא ציור צבעוני שמראה תמונה רחוקה של ימים אחרים. השומר החיפאי הולך כל הזמן כמה מטרים מאחורינו כאילו משגיח שלא ניגע במתקנים, או שאלה לא יגעו בנו.

במרץ 2014 עירית ברלין רכשה את המקום במטרה להעניק זיכיון לחברה חדשה שתחייה את הפארק ותסב אותו למה שהוגדר כ-סביבה תרבותית ואקולוגית. אלא שהצרות לא נגמרו. כמה חודשים אחר כך פרצה שריפה גדולה במקום, כנראה הצתה ייזומה שכילתה עוד כמה ממתקני הפארק. נכון להיום מכריזים הבעלים באתר כי ה-שפרה-פארק יפתח מחדש בשנת 2024. יש להם כאן הרבה עבודה.

ביציאה מהפארק הקבוצה נערכת למה שנראה שיחת סיום קצרה. המדריך כנראה עורך ומסכם את המראות שראינו. מחיאות כפיים. כל האנשים מתפזרים במהירות, חוץ מהשומר שנשאר במקום. אני מנסה להתעניין אצל המדריך לגבי הזמנת מונית. "אני חושב", הוא משיב לי באנגלית עילגת, "שהמספר הוא טו, טוּ, טוּ, טוּ, טוּ_משהו כזה".

הייתה כבר שעת דמדומים. היער הלך והתכהה והטלפון ו-"גוגל מאפס" לא ממש עבדו. "תבוא לבקר" נופפתי אל השומר בחיוך והתחלתי ללכת במהירות בעקבות קבוצה קטנה של בני נוער שצעדה באחד המשעולים. אחרי זמן קצר הנערים נעצרו והחלו להתארגן לצורך כזה או אחר. המשכתי לצעוד בשביל הסמוך משועשע קמעה. מתי יצא לכם ללכת לבד ביער כזה שלקוח היישר ממעשיות האחים גרים?

הופיעו שתי רוכבות אופניים צעירות."יש לך שני מסלולים להגיע אל הכביש הראשי", הן מסבירות לי באנגלית טובה, "אחד קצר יותר, כ-15 דקות, שיוביל אותך לכביש שבו יהיה קצת קשה לעצור מוניות, והשני, ארוך מעט יותר, שיביא אותך, אם לא תטעה בדרך, לצומת מרכזית".

הסוף כבר פחות מעניין. הגעתי, הכל בסדר. טו, טוּ, טוּ.

——————————————

זכויות על התמונות – עמי בן בסט ©

4 תגובות

השאר תגובה