שקרים לבנים

כמה הרהורים על אמת ועל שקר ועל מה שביניהם.

———————-——

טריוויאליים ולא מזיקים.

אתם מבקרים זוג חברים ובאמצע שיחת הנימוסים מגיע זוג מבוגר, לא מוכר – מין חברים של החברים. האישה מדברת על העוגיות המיוחדות שלה וגם הביאה דגימה מהם. לא עובר זמן רב והבעל מתחיל לספר בפרוט על הקאונטרי החדש שהוא נמצא בו ועל סדרת התרגילים שהוא עושה מידי יום ביומו. “לא תאמינו, הגעתי למצב היום שאני לא יכול להתכופף ולשרוך את הנעליים. אני שהייתי ספורטאי ושחקן כדור סל_אתה נראה נהדר” קוטעת אותו בת הזוג. “אתה ממש נשארת כמו שהיית –  פנים של בחור צעיר”, מוסיפה החברה האחרת. וואו! אני חושב לעצמי בשקט, לפרגן זה בריא, אבל, אלוהים אדירים, הוא נראה כל כך מבוגר, מלא קמטים”.

ברוכים הבאים אל עולמם של השקרים הלבנים, כל אותם חצאי אמיתות, בדיות וכזבים קטנים וטריוויאליים, אלה שבדרך כלל לא ממש מזיקים, וכל מטרתם היא פשרה ואי פגיעה ברגשות האחר.

אין ספק שהבלוף הקטן הזה הוא זה שעושה את זה; מחליק דברים, מיישר מהמורות פוטנציאליות, והכי חשוב, מאפשר לנו להמשיך לתקשר.

החברה האנושית מנהלת עם השקר הלבן רומן ארוך שנים. השקרים הקטנים הללו הם המנוע של התקשורת החברתית. אפשר גם לומר שתעשיית השקרים הקטנים מגלגלת מיליארדים – שפע עצום ובלתי נגמר של אי-דיוקים, פרטים לא נכונים וחצאי אמיתות, הנמזג לו בשיחות היומיום בשפות שונות ואצל עמים שונים, לעיתים באופן מופרז וקיצוני, לעיתים ב-קטן בצנעה וחוסר נעימות. אבל אין ספק שהבלוף הקטן הזה הוא זה שעושה את זה; מחליק דברים, מיישר מהמורות פוטנציאליות, והכי חשוב, מאפשר לנו להמשיך לתקשר.

לפני כמה שנים תיארתי בבלוג שלי מה שכיניתי כתסמונת 16 הדקות, סיטואציה חברתית מוכרת, כזו שקורית, או עשויה לקרות לכל אחד מאיתנו. זה הולך בערך כך: אתם מתארחים אצל חברים לארוחת ערב ונהיה כבר מאוחר. בסביבות, נניח, 11 בלילה אתם מרגישים עייפות ומבקשים לקום וללכת. קצת לא נעים. אלה טרחו עבורכם לא מעט והנה אתם קמים ומשאירים אותם עם ערמת הסכו”ם שהצטברה במטבח. צריך הרבה נחישות, נחרצות וניסיון רב שנים כדי לעשות את צעד ההיפרדות הראשון. זה לא קל שהרי מהצד שני ישנם המארחים. בהחלט יש סיכוי לא קטן שהם כבר עייפים ומותשים והיו רוצים גם הם לסיים את האירוע. או אז מתחילה, מצד שני הצדדים, סדרה הדדית של דברי נימוסין ומשפטים “לבנים” דקים המונעים בעיקר מאותו אפקט מצטבר של אי נעימות. השטח שבין חדר האירוח לדלת היציאה, הופך לאזור מפורז שבו מתבצע, לאט ובזהירות שלב ההינתקות, וכל זאת תוך כדי הליכה איטית לכיוון היציאה. הזמן ממוצע  הוא כ-16 דקות.

האתיקה של האמת והשקר.

אי נעימות ורצון להימנע מפגיעה הם בדרך כלל מניעים דומיננטיים בהתנהגות החברתית שלנו. זה בא לידי ביטוי בתקשורת הוורבאלית שלנו. זו גם הסבה שההומו סאפיינס הוא לא רק מין האדם נבון, הוא גם יצור חברתי ושקרן לא קטן.

במסורת העברית ישנה מחלוקת מעניינת בין בית שמאי לבית הלל אודות הקונפליקט שנוצר לעיתים בין האמת וה-שלום. המדובר בענייני חתן – כלה. על פי בית שמאי, יש להקפיד על האמת, גם אם אמת זו אינה נעימה לשומע אותה. לפי בית הלל, כבוד הכלה ושמחת החתן עדיפה על-פני האמת הצרופה. אז כיצד מרקדין לפני הכלה? “בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. בית שמאי: הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה “מדבר שקר תרחק”! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו…”(ויקיפדיה).

אמת שפה קשה.

עצם הופעתם של השקרים הלבנים מלמדת עובדה אחת, כמעט בנאלית ולא בהכרח נעימה לאוזן: אמירת האמת לאמיתה היא בעייתית. קשה להגיד אמת. הפילוסופים של המוסר מתחבטים בכך דורי דורות. לפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין מיוחס משפט המבטא זאת בקצרה: “לזה שיודע יותר מידי יהיה קושי שלא לשקר.  (Someone who knows too much finds it hard not to lie). אפשר לרכך את זה מעט עם האמירה של גבריאל גארסייה מרקס, הסופר הקולומביאני המפורסם שסיכם את זאת במשפט מליצי ויפה: “השקר יותר נוח מהספק, שימושי יותר מהאהבה, מאריך חיים יותר מהאמת”.

ואם מדברים על מובאות וציטוטים, ורשת האינטרנט עמוסה בתכנים מעין אלה, אישית, אני מחבב את האמירה הבאה המיוחסת לז’אן ז’ק רוסו, הפילוסוף והתיאורטיקן הצרפתי-שוויצרי שרעיונותיו החברתיים ישפיעו על המהפכה הצרפתית. יש בה באמירה הסתומה והמוזרה הזאת משהו ממציאות המטריקס, ואולי גם קורטוב מעולמה של האסטרופיזיקה המודרנית. בעולמו של רוסו, בן המאה ה-18, המציאות שבה מהלכים האמת והשקר היא חמקמקה במיוחד. “לכל סיפור”, טוען רוסו, “ישנם תמיד ארבעה צדדים: הצד שלך, הצד שלהם, האמת, ומה שקרה באמת”.  

———————-

———————————————