קצה של חוט

כסף לא יכול לקנות אהבה. תעלומת ילדות מתעתעת, ופיתרון מוזר ומפתיע  כנגד כל הסיכויים

——————

חידות קטנות ארוגות להן בזיכרונות שלנו

אני די בטוח שגם לכם יש את זה. זיכרון, חווית ילדות, או אולי חוויה מאוחרת יותר, שאיננה שלמה, אולי פגומה במובן הזה שאתם מתקשים לזכור את כל הפרטים הקשורים בה. אתם זוכרים את העלילה במעומעם אבל פרטיה בערפל. בשפה של סרטי הבלשים; יש לכם קצה של חוט וזהו.

זה יכול להיות למשל סרט שראיתם פעם בימי הילדות והעלילה שלו הותירה בכם רושם עז שלא התפוגג עד היום הזה, אלא שהשם של הסרט פשוט פרח ונעלם מהזיכרון. אולי שיר שמאד מאד אהבתם, ורוב מילותיו התאיידו עם השנים, בעצם אתם זוכרים ממנו כיום רק משפט אחד שממשיך להדהד בראש. וזה יכול להיות גם אירוע מהעבר הרחוק שהותיר בכם משקע, עד כדי כך שאתם זוכרים את קיומו ורישומו, אבל לא את פרטיו ואת הנסיבות בהן הוא התרחש.

וכל החידות הקטנות הללו איכשהו ארוגות להן בנבכי הזיכרונות שלנו כמו עלילות פרומות – סיפורים לא פתורים הרוחשים להם באי שקט בעברנו.

סיפורה של קהילת "קצה הלשון"

הטכנולוגיה בדמותו של מנוע החיפוש של גוגל, סגרה לנו הרבה פינות בתחומים הללו, בעיקר בכל מה שקשור להמצאת מידע כללי ופרטני כאחד. האלגוריתמים של החברות הגדולות מומחים באיסוף דאטה מהעולמות האסוציאטיבים והאישיים שלנו (אנחנו הרי שופכים הכל לרשת), אבל הם לא יודעים לפתור לנו תמיהות וחידות שמעולם לא שיתפנו. אולי מפני שאנחנו דור המעבר, רגע לפני המעבר למה שמכנים: הטרנס אדם, או הומו סאפיינס החדש, עדיין מהססים לחלוק עם הבוטים הללו חוויות אישיות ואינטימיות שלנו.

אז אם יש לכם זיכרון אישי, סיפור לא סגור מימים של פעם, יכול שקהילת "קצה הלשון שלי" (Tip of my tongue) היא הפיתרון שלכם. המדובר בקהילה של 1.8 מיליון חברות וחברים הפועלת במסגרת הרשת החברתית "רדיט" (REDDIT) והמטרה העיקרית שלה הינה לסייע לאנשים עם חידות "לא סגורות" מעברם. וזה עובד נהדר. הטכנולוגיה נותנת את הזירה והכלים של השיתוף והעיבוד, אבל המקורות של המידע הינם מצבור של מוחות ביולוגים, בני אדם בשר ודם. קוראים לזה: חוכמת ההמון. וכאשר מספר עצום של בני אנוש מעמיד לרשותך את הידע והזיכרונות שלו, קורים דברים מופלאים.

?Anybody else

בתחילה ניסיתי את "קצה הלשון" עם ספור קטן הקשור לימי הילדות, אחר כך אתגרתי אותו עם תעלומה משונה ומרתקת (לטעמי) שרודפת אותי שנים רבות. זה הולך בערך כך…

ספור ראשון: כאשר היינו ילדים בכפר היינו רואים בקולנוע שהיה ב"אולם הישן" הרבה מאד מערבונים ישנים שמזכירות המושב הצליחה להביא. הסרטים הללו היו עושים לנו את היום. אני זוכר היטב מערבון אחד שבו שיחק ברט לאנקסטר, כוכב קשוח של סרטי הקאובויז של פעם. באחת הסיטואציות בסרט נערך שואו-דאון שבו – כך אני זוכר –  הוא מחסל את הרעים בשליפת אקדח. רגע אחר כך, לאנקסטר שאוחז עדיין באקדח המעשן, מסנן בין שיניו: Anybody else? את המשפט הנון-שאלנטי הזה נהגנו לגלגל ביננו זמן רב אחר כך. וזהו. כאן זה נגמר. אבל איך נקרא הסרט? מה בדיוק קרה שם באירוע המטופש הזה שנחרת כל כך בזיכרוני? נדה!

הנחתי את הספור בפורום של הקהילה והתשובה לא אחרה לבוא; משתמש בשם הציורי: boothismanbooooo כותב כי משפט דומה מופיע במערבון הקלאסי "קרב האקדחים ב-או קי קורל". לצידו של לאנקסטר, הוא אומר, נמצא קירק דוגלס והוא בעצם זה שאומר את המשפט. הוא גם מצרף לינק לסצנה (לראות עד הסוף😊). וואו! לא בדיוק מה שזכרתי. אבל איזו תשובה נהדרת שפתרה לי את הסוד הקטן הזה בצורה מהירה וגם ויזואלית. נפלא.

אניגמה עמומה ומרתקת

ספור שני:  מרגש הרבה יותר. אי-שם לקראת סוף שנות ה-70 של המאה הקודמת היה לי טרנזיסטור קטן שהיה נושא אותי עם הגלים הקצרים לעולמות אחרים. אתם יודעים מה זה עבור בן כפר להגיע ל-קייף קנוורל בפלורידה שם שוגרו לחלל הלוויינים וגם האסטרונאוטים הראשונים של ארה"ב? עד היום אני זוכר את הקול הצרוד והרוחש של הקריין שמונה את השניות שלפני השיגור: Ten, Nine, Eight… אבל הספור האמיתי החל אחר-הצהריים אחד כאשר באחת התחנות התנגן שירם של ה"ביטלס": כסף לא יכול לקנות אהבה (Money Can't Buy Me Love). עם סיומו הוא חזר והתנגן, חזר והתנגן.

I'll buy you a diamond ring my friend
If it makes you feel all right
I'll get you anything my friend
If it makes you feel all right
'Cause I don't care too much for money
…For money can't buy me love

אתם קולטים את זה? השיר הזה לא הפסיק. יום אחרי זה הדלקתי את הטרנזיסטור באותו תחנה, ושוב…למיטב זכרוני השיר התנגן כל העת במשך ימים ושבועות.

תימצתי את הספור המוזר הזה כמיטב יכולתי והנחתי אותו בזהירות בפורום של קהילת "על קצה הלשון". 5-6 דקות אחר כך החלו להגיע תשובות. משתמש בשם: KrzysztofKietzman מזכיר את ימי המלחמה הקרה ומספר על סוכנויות ריגול שונות, בגוש המזרחי והמערבי כאחד, שהפעילו מה שנקרא: תחנות המספרים. אלה היו תחנות רדיו שהיו משדרות בגלים קצרים ובינוניים סדרות של מספרים, משפטים ומילות קוד כדי להעביר מסרים, כאלה ואחרים, לסוכנים שמעבר לים.

ומה בנוגע לשירים? מסתבר, כך מספר משתמש בשם hello_josh, שנגינה רציפה של שיר מסוים משדרת למרגלים שהכול כשורה. נניח ששעת השידור הקבועה היא 18:40 בשעון מקומי. הסוכן מדליק את הרדיו שומע את "מַאֲנִי קֶנְט בַּי מִי לׇאב" ומבין שהכול בסדר. אם היה משודר באותה עת שיר אחר, או לא כלום, זה היה סימן שצריך לנקוט בפעולה מסוימת. סבה נוספת, פרוזאית יותר להשמעה הרציפה הייתה תפישתו של תדר מסוים – כך שמישהו אחר לא יוכל לשדר בו.

בזמנו כתבתי משהו על תחנות מספרים, כאן. הפעילות העיקרת הייתה במדינות ברית המועצות של אז, אבל לא רק. נראה כי גם אצלינו בישראל פעלה, החל משנות ה-60 של המאה הקודמת, תחנה דומה של המוסד. היא שדרה בגלים בינוניים, אי שם באזור תל אביב והייתה פעילה כנראה עד לשנת 2011.

בשבחי האי שקט

סוף טוב, הכול טוב. האניגמה של שיר החיפושיות ההוא נפתרה וגם יצא שהייתי שותף למזימת ריגול נסתרת. נחמד. האם אני מרוצה מכך? לא יודע. יש הרי קסם מסוים בחידות לא פתורות, במיוחד שמדובר בימי הילדות. חוץ מזה ששאלות פתוחות תמיד מזכירות לך שהמציאות מורכבת ולא הכול מושלם. בכלל, סימני השאלה מחזיקות אותך במצב קבוע של חוסר מנוח, מה שמבטיח, בין היתר, שלא תפסיק ללכת בעקבות הקצה של החוט.

הי, יש לכם סיפור לא פתור משלכם? למה שלא תספרו לנו כאן?

—————————

———————————————————-