סִיפּוּר עִם מָעוֹף

כאשר מדברים על אמצעי טיסה והעברה ממקום למקום, שטיחים מעופפים הם ללא ספק בין כלי התעופה היותר אקזוטים והיותר מופלאים, לפחות בין אלה המוזכרים במיתוסים ובאגדות העם. כאשר מופיעות טענות על כך שאי שם בעבר הרחוק מרבדי הקסמים הללו התעופפו במציאות, הסיפור הזה הופך למוזר ומרתק במיוחד.

מעופפים בכל מקום

לפני זמן מה נתקלתי במאמר מדעי קצר ומשונה משהו שדן בפיזיקה של השטיח המעופף. האם שטיח כזה אפשרי מנקודת המבט של הפיזיקה? הקשו המחברים, ואם כן באלו תנאים הוא יכול לעופף? במהלך הבדיקה הדגימו החוקרים תנועה של רדיד שטוח בנוזל תוך יצירת גלים זעירים, קצת מזכיר את תנועת דג הסחוס המכונה תריסנית. המסקנה אליה הגיעו החוקרים היתה כי שטיח באורך של 10 ס"מ ובעובי של 1 מילימטר יוכל לרחף ולנוע באויר כשהוא רוטט ויוצר גלים בגובה של 0.25 מ"מ ובמהירות של כ-30 ס"מ בשנייה. על מנת לגרום לשטיחים מהסיפורים לטוס בשמים, כמו שקורה למשל ב"אלף לילה ולילה", מסביר אחד החוקרים, צריך לבנות שטיחים סופר דקיקים ומנועים עוצמתיים במיוחד שיוכלו לייצר גלים זעירים בתדירות ובעוצמה מספקת.

באגדות ובספורי העם השטיח המעופף עובד בצורה פשוטה יותר. אתה עולה על השטיח והוא מתרומם ומביא אותך למחוז חפצך תוך כדי מעוף מעל ארצות וימים. יש גם ורסיה פלאית יותר לשטיחים האגדתיים הללו, לפיה, אתה צריך רק לחשוב על מחוז חפצך והשטיח מביא אותך למקום כהרף עין מבלי חווית המעוף. לא מפתיע שהשטיח המעופף זכה לפופולריות עצומה במיתוסים, באגדות ובספורי העם של עמים רבים. השטיחים הללו שומרים על האפיל שלהם גם במה שאפשר לכנות התקופה המודרנית. זה בא לידי ביטוי בסיפורים ואגדות וסרטי אנימציה ומשחקים, כולם עמוסים בשטיחים קסומים שמעופפים במקומות שונים ומשונים.          

הרוח ניערה את השטיח..

שטיחי הקסם, בדרך כלל שטיחים פרסיים, הופיעו לראשונה בפולקלור הערבי והפרסי. הורסיה המוכרת יותר היא זו המופיעה בכמה מספורי אלף לילה ולילה. קובץ הספורים המופלא הזה שנכתב על ידי מאות רבות מספרים שונים, במקומות וזמנים שונים, מכיל בין היתר את הספור על הנסיך חוסין, בנו הבכור של הסולטן בהודו שקנה שטיח קסמים שיכל להביא אותו לכל מקום קרוב או רחוק "כהרף עין". אגדות אחרות המגיעות מהמסורת היהודית מספרות נפלאות אודות השטיח רב העלילות של המלך שלמה. השטיח הזה שנפרש על שטחה של עיר קטנה, היה עשוי ממשי ירוק עם אניצי זהב. המלך ומלוויו היו מתיישבים עליו ותופשים רוח כדי לעופף לכל מקום שרק יחפצו. מעל השטיח התעופפה לה להקה גדולה של ציפורים והעניקה צל לפמליה המלכותית. השטיח של המלך החכם באדם היה כנראה אמצעי תעופה יעיל במיוחד. שלמה, לפי המסופר, היה אוכל ארוחת בוקר בדמשק, ועושה צהריים, במלכות מדי".  באחת הפעמים, כך האגדה, גבהה רוחו של המלך, וכעונש, רוח ניערה את השטיח ו-40,000 איש נפלו לקרקע.

ישנם גם שטיחים רוסיים. בפולקלור הרוסי מסופר על המכשפה בבה-יגה שהעניקה שטיח מעופף, יחד עם עוד חפצי קסם אחרים, לצאר איוון הטיפש. ויקטור וסנצוב, צייר רוסי סוריאליסטי מתחילת המאה ה-20 צייר כמה תמונות מהאגדה המעופפת הזאת. ורסיה אמריקנית מפתיעה של שטיח מעופף מופיעה אצל מרק טוויין בסיפור על "בקורו של קפטן סטורמפילד בגן עדן". במקום הזה השטיח המוטס הוא אחד מאביזרי התנועה היותר שימושיים. טוויין מכנה אותו השטיח האדום של המשאלות (red wishing-carpet). אתה מתייצב עליו וחושב על המקום שתרצה להגיע, והופ! אתה שם. ואם אתם שואלים מה עם הכנפיים של המלאכים? ובכן נראה, על פי טוויין, שצמד הכנפיים בהם מצויד כל מלאך זו רק הצגה וזה לא אמיתי. כמו שמסבירה אחת הדמויות בסיפור: תאר לך שמלאכים שנדרשים להגיע מידי יום ביומו לכדור הארץ, לבקר חולים או ילדים קטנים, היו צריכים לעופף בכנפיים? אלה לא היו מחזיקות זמן רב. שטיחים מסתבר, כן.

ההסטוריה הסודית של השטיח המעופף

דוגמא נאה לעמידות השטיחים באה ממסורת יהודית הקשורה במשפחת אבוחצירא משפחה יהודית מרוקנית. בדרכו לארץ ישראל נקלע אבי המשפחה, המלומד והמקובל הרב יעקב אבו חצירא לצרה לא פשוטה. רב החובל דרש ממנו סכום כסף גדול וסרב בכל תוקף להעלותו על האניה. הרב פרש את המחצלת שלו וחצה את הים בעזרתה. אגב, מחצלת בערבית הינה "חצירא" וכך נקראה המשפחה לדורותיה. נראה כי העברות ממקום למקום הן חלק מהיכולות המובהקות של השטיחים. המבצע להחזרת למעלה מ-8 מיליון חיילים אמריקאים לארצם עם תם מלחמת העולם השנייה כונה: Operation Magic Carpet, או מבצע מרבד הקסמים. שם דומה ניתן אצלינו למבצע להעלאת יהודי תימן לישראל.

ובכל זאת, המאמר הזה אליו אני מגיע בעזרת מנוע החיפוש של גוגל שונה מעט. הוא דן, כפי שמעידה כותרתו, ב"הסטוריה הסודית של השטיח המעופף". להבדיל מלשון האגדה והנוסח העממי הקשורים בדרך כלל בספורי השטיחים למינהם, המאמר הזה שנכתב על ידי אזאר עבידי (Abidi), סופר פקיסטני החי כיום באוסטרליה, כתוב וערוך בפורמט של מחקר מדעי עם הרבה סימוכין וציטוטים מעולם האקדמיה. זו גם אולי הסבה שהוא מוזכר ומצוטט בכמה וכמה מקורות ומאמרים ברשת. המקור העיקרי שבו משתמש עבידי הינן כתבי יד עתיקים שנחשפו על ידי חוקר צרפתי בשם הנרי באק בטירה עתיקה באלמות (Alamut) הנמצאית בתחומי אירן של היום, לא הרחק מהים הכספי. הנרי באק שייך את הכתבים לבן שרירא, מלומד יהודי עלום מתחילת המאה ה-13. בן שרירא מתעד בהם בצורה מפורטת למדי, גם אם התיאורים עמוסים ברמזים ומשפטים מעורפלים, את מה שנראה כהסטוריה של השטיחים המעופפים. אלה מסתבר הופיעו אי שם בסביבות 1000 לפנה"ס, כנראה באיזור מלכות שבא. התיעוד כולל רמזים על כך שהשטיחים הללו אכן התעופפו גם במציאות.

התרוממות לא מקובלת

על-פי בן שרירא, היו אלה אלכימאים בחצרה של מלכת שבא שרקחו את הידע (ואת המנגנון) שאיפשר לשטיח להתנתק מהקרקע. השטיחים עצמם נארגו באמצעות כלי האריגה שהיו באותה עת, אולם ההבדל היה בצמר ובבד שצופו קודם לכן בחימר מיוחד שנאסף באיזור של מעיינות הרריים "רחוקים מעין אדם". החומר הזה שחומם לטמפרטורות גבוהות, כנראה כתוצאה ממגע עם מעיינות לבה רותחת שנקוו באזור, הוטבל אחר כך בשמן יווני מיוחד ורכש תכונות אנטי מגנטיות. כאן ההסבר, צריך לומר, הולך ונהייה דחוק. ההבנה העולה מתוך כתבי היד הינה שנוצרו שטיחים בעלי תכונה ייחודית של אנטי מגנט. מאחר וכדור הארץ עצמו, רומז עבידי, הינו סוג של מגנט גדול, כזה שיש בו" טריליונים של קווים מגנטים החוצים אותו מקוטב לקוטב". השטיח הייחודי היה מסוגל להתנתק מהקרקע ולרחף בגבהים ובמהירויות, שהוכתבו על ידי מידת החומר שהוספג בו, כשהוא נע לאורך הקווים המגנטים של העולם.

אלא שנראה שגורלה של הטכנולוגיה הפלאית הזאת לא שפר. הסיפורים קושרים זאת באכזבתה המרה של מלכת שבא מכך ששלמה המלך סירב לקבל ממנה שטיח מעופף כתשורה. יצרני השטיחים, האלכימאים והאמנים השונים נאלצו לעזוב את הממלכה ולנדוד ברחבי המסופוטמיה. בכלל נראה, בדיוק כמו היום, שטכנולוגיות חדשות לא תמיד מתקבלות בעין יפה על ידי סביבה שמרנית. בן שרירא מציין כי הסביבה המוסלמית לא ממש אהדה את רעיון המעוף, וזאת בטענה שהאדם לא נועד לעוף בשמיים, ובמובן זה, השטיח החדש היה בגדר חילול הקודש. עוד מזכיר בן שרירא שהיו כנראה גם סבות כלכליות לחוסר האהדה לשטיחים. זה נבע מהעובדה ששווקי המסחר והמשאות באותן התקופות נשלטו בדרך כלל על ידי משפחות עשירות. אלה החזיקו בעדרים עצומים של סוסים וגמלים כבהמות משא וחששו מאמצעי העברה ונשיאה חדשניים.

אגדות, עובדות ומציאות מיטלטלת

ככל שספורי העבר מתרחקים מאיתנו על ציר הזמן, הם הולכים, נדמה, ומתאבכים. עובדות הופכות לספקות והוודאי הופך לכנראה. היה כבר מי שאמר כי רבות מההתרחשויות המעניינות באמת בהסטוריה של האדם היו דווקא אלו שלא תועדו בשום מקום, ומבחינתינו הם פשוט לא היו. ההרהורים האלה עולים אצלי בעת שאני חוזר וקורא את המאמר של אזאר עבידי.

אני מתקשה למצא לו תימוכין. מסע החיפושים שלי ברחבי הרשת מעלה בליל רב של שמות ותאריכים יחד עם שטיחים מעופפים בתקופות כאלה או אחרות בהסטוריה.אבל משהו לא מסתדר. נכון שהוא מאוזכר כמקור חיצוני בויקיפדיה, ומצוטט בכמה אתרים שנראים לגיטימים, אבל נראה כי כמה מהאירועים והשמות הכלולים בו פשוט לא קיימים באתרים המתמחים בפולקלור ובהסטוריה של העולם הקדום.  אין גם כל אזכור ל-בן שרירא שהוא הדמות הדומיננטית בספור של הסופר הפקיסטני. בשלב הזה ברור לי שמדובר במאמר פיקטיבי מיסודו. אולי סיפור דמיוני, אני חושב לעצמי, אבל סיפור מרתק. כך או כך אני מוצא עצמי כותב מכתב של מחמאות ותהיות למחברו, אזאר עבידי, ותוך זמן קצר אנחנו מנהלים שיחה במייל.

כתבתי את ההסטוריה הסודית כסיפור פיקטיבי (במגזין אוסטרלי), כותב לי עבידי, ממקום מושבו הנוכחי, מלבורן אוסטרליה, אלא שהוא הוצא ללא רשותי והושם ברשת, שם קיבל חיים משלו. מדוע בצורה של מאמר מדעי? כי זה נוסח מוכר שיש לו מסורת נכבדה בספרות, כמו לדוגמא הספורים הבדיונים של חורחה לואיס בורחס. זהו נוסח המסייע להפיג את החשש של חוסר האמונה ונותן להם ציביון אמיתי.

ולמה דווקא שטיחים מעופפים, אני שואל? עבידי: בכל מיתוס, אני מאמין, קיים גרעין מסוים של אמת. ראה לדוגמא את אקסקליבר, החרב האגדית של המלך ארתור, נכתבו עליה אינספור ספורים ואגדות וקשה להניח שלא היה לזה איזה יסוד כלשהו. אני מניח שאי שם הייתה גם חרב שמסיבה כלשהי נבנו אודותיה אגדות לאורך השנים. אותו הדין לגבי הסיפורים על בתולות הים, חדי הקרן והדרקונים. קל להניח למשל שבתקופות קדומות היו בעלי חיים שהטילו את מוראם על בני האדם ו"נהפכו" עם הזמן בזכרונות ההסטוריים למפלצות ודרקונים אימתנים.

הספור אודות ההסטוריה הסודית של השטיח המעופף שהמציא עבידי הינו כיום חלק בלתי נפרד מאוקיינוס המידע העצום של הרשת. הכלים של מנוע החיפוש של גוגל שנועדו למקם ולתייג את האינפורמציה ברשת על סמך מדדים שונים ואלגוריתמים מתוחכמים מספקים אינדיקציות לאמינות אולם לא בצורה מושלמת. אולי טוב שכך, לפחות במקרה שלנו. המציאות בעולם המודרני נתפשת יותר ויותר כ-ישות חמקמקה ורבת פנים, אני כותב לעבידי, ומזכיר את ראשומון ואת המטריקס. נראה שהיום, אולי יותר מתמיד, אפשר להפיק הנאה רבה ועניין מעיסוק באגדות ובמיתוסים, במיוחד באקזוטיים שבהם. אלה יכולים לעופף להם בין דמיון ומציאות. ומכל נקודה, כך נדמה, המרחק לעולם האמיתי לא יכול להיות גדול מידי.

————–

——————————