גיבורים נשכחים

בימים אלה ממש (חודש מרץ 2020) הולכת ונבנית מכונה מופלאה – מחווה מרגשת לעולם של פעם.

—————————————————————-

“שאלתי את הילדים: שאני לא אהיה, מה תעשו עם כלי העבודה הישנים שלי? יש כאן אוצרות…בדיוק מה שאתה ואחיך עשיתם לכלים של ההורים שלכם, השיבו לי”. (ידידיה ורדי).

—————–

 יש דרמה, אבל לא צריך להיסחף!

הטכנולוגיה, כידוע, מנסה כל הזמן לחפש פתרונות מעשיים לרצונות ולצרכים שלנו. לשם כך היא מייצרת ובונה ומשדרגת כל העת מערכות וכלים חדשים. היא עושה את זה לא רע, אלא שבמהלך הדרך  היא לא עוצרת בשום מקום. וכך, כמעט מטבע הדברים, המירוץ לקדמה זרוע בפגרים – רובן ככולם, טכנולוגיות ישנות וסימפטיות שליוו את החיים שלנו במשך שנים רבות, והיום הן מונחות ב”בתי הקברות” של הטכנולוגיות הישנות. תביטו רגע בטלפון הקווי שלכם המונח לו דומם באחת מפינות הבית ותבינו על מה אני מדבר.

קצת לא נעים, אבל מצד שני גם לא צריך להגזים עם הדרמה. זה הרי ספורה של הטכנולוגיה האנושית וזו דרכה של הקדמה. תרבות שהטכנולוגיה שלה מדשדשת במקום, מדשדשת גם היא.

אוסף של גיבורים נשכחים

על רקע הדברים האלה, מכונת ההידרה* – אותו יצור מכאני ורב זרועות שהולך ומתרקם בסדנא של דידי ורדי יכולה להיות בשורה מרעננת לכל הצדדים. מצד אחד היא משלימה עם העובדה שכלים של פעם שייכים לעולם של פעם, מצד שני היא נותנת לכלים הללו חשיפה וביטוי עצמי בזכות עצמם. קחו לדוגמה את ה- מַקְצוּעָה, אותו כלי שסייע לנו במשך מאות, אולי אלפי שנים לגלף ולשייף עצים. אנחנו תמיד קבלנו (ושבחנו) את המוצר הסופי, בין אם זה שולחן, או כיסא, או יצירת אמנות, ואילו הכלי עצמו, זה שיצר אותו, נדחק, ספק נשכח, לפינה.

ההידרה הינה אוסף של גיבורים נשכחים – מיצג קינטי שמכיל כלים ואומנויות עתיקות שסייעו, כל אחת בתחומה, לשפר, לייעל ובעיקר להניע את גלגלי העולם הישן קדימה. בין הכלים המרכיבים את ההידרה, לבד מ-המקצועה, אפשר למצוא כלים מסוגים שונים ומשונים שנראים, עם קצת דמיון, כמו יצורים זואולוגיים קדומים. חלקם גם נושא שמות מוזרים, כמו למשל: מַפְסֶלֶת וּמַקֶּבֶת עֵץ, סָדָן עִם מַעֲרֶכֶת פַּטִּישֵׁי רִקּוּעַ, גַּלְגַּלֵּי אַרְכֻּבָּה, מַבְרְגִים, מַחְרֹקֶת לְהַבְרָגוֹת, מַקְדֵּחוֹת, צְבָתוֹת, מַשְׁחֵזוֹת, מֹאזְנֵי שְׁקִילָה, אֲנָכִים, מְסַכְּכֵי מַשּׂוֹרִים, בֹּרֶג אַרְכִימֵדֶס ואפילוּ מְכוֹנַת שִׁכְפּוּל מַפְתְּחוֹת.

המכניקה של הַגּ’וּלִים

“נו? ומה הלאה? כאשר תסיים את הבנייה, איך זה יראה”? אני שואל את דידי. “הכל יזוז”, הוא משיב. הוא נדמה לי לרגע כמו פרנקנשטיין הצעיר מהסיפור הקלסי של מרי שלי שעומד להפיח חיים ביצור הגדול ההוא.

“המכונה”, הוא מסביר לי, תעבוד על מערכת הפעלה המושתתת על עקרונות פיזיקליים ומכניים, וגם על כמה ג’ולים (כדורים קטנים). “ג’ולים”? אני שואל, “כן, ג’ולים הם חלק מה-ד.נ.א שלי”, הוא אומר. ההסבר נשמע בערך כך: הג’ולים עולים גבוה באמצעות בורג ארכימדס, רק כדי ליפול אחר כך ולנוע בכוח הגרביטציה, במסילות מיוחדות. תוך כדי כך הם יפעילו מנועים חשמליים זעירים ומערכות כלים ייעודיות המצויות בחלקי המכונה השונים.

המופע האחרון

אחת מהיחידות שכבר משולבת בתוך המכונה (ראו תמונה⇐) נראית מוזרה ו…קריפית מעט. המדובר בקבוצה של מצבטים – אוסף של פלאיירים, פטישים, צבתות ומזמרות שפוערות וסוגרות את פיהן כמו היו להקה של דגים משוננים. את ה”דגים” מניע גלגל תנופה אלגנטי ודוושה – שתיהן הושאלו ממכונת תפירה “סינגר” עתיקה. את מלאכת הדיווש שפעם נעשתה על ידי צמד רגליים אנושיות, מבצע כעת מנוע חשמלי זעיר שבימים כתיקונם מניע ומטלטל וִישֶׁרִים של מכונית.

זה כנראה ייקח עוד זמן, ובכל זאת אני מנסה לדמיין לרגע את מכונת ה-הידרה בשלב הסיום, כאשר הכלים העתיקים יעלו שוב על הבמה ויתחילו לנוע. זו תהא מן הסתם שעתם הגדולה. הם יראו לעולם, אולי בפעם האחרונה, מה הם יודעים לעשות: ינסרו, יגלפו, יחדדו, יקהו, יחרטו, ויתנדנדו_

“מתי אתה מסיים לבנות אותה”? אני שואל את דידי. הוא לא עונה בתחילה, ואני כבר מתחיל להתחרט ששאלתי. “מי יודע”, הוא לפתע משיב עם חיוך זעיר שמתקמט בזווית הפה. “חודש? חודשיים? שלושה? אולי יותר? לא ממהר לאף מקום.

——————————————————-

*  הידרה שם זמני

תודה לדידי שסבל את ההצקות שלי ותודה מיוחדת גם לדרורה, עזר כנגדו, ובגדול.