עוצמתה של דרמה בממדים גלובליים אינה נמדדת בהכרח במספר הנפגעים שיש בה אלא גם בשורה של גורמים אחרים. ספור הקורונה מספק כאלה למכביר.
——————————–
בעקבות הרשימה הקודמת בה השוויתי את ספור הקורונה למלחמת עולם. הגיעו (בפייסבוק) כמה וכמה תגובות שבקשו להרגיע אותי שלא מדובר בסדרי גודל של "מלחמת עולם" שהרי שם הגיעו מספרי הקרבנות לעשרות ומאות מיליוני חללים. אלא שאני מבקש בכל זאת להתעקש. עצמתם של אירועים גלובליים לא צריכה להימדד רק במספרי המתים. נדמה לי כי בעלילה הנוכחית ישנם כמה גורמים נוספים שעשויים להעצים את הספור הזה לייחודי וחסר תקדים בהיקפו ובהשלכותיו.
היו עימי רגע…
בראשית דצמבר 2019 – החלו במחוז חוביי בסין להישמע קולם של תופי הטם טם המודרניים שהחלו לשלח אותות האזהרה. המסרים הראשונים שהגיעו בטקסטים, תמונות וקטעי וידיאו ואודיו נשמעו מוזרים, סותרים ואפילו בלתי הגיוניים. קשה היה אז לתפוס כי הצלילים הללו שהלכו והתגברו היו בבחינת קְרֶשֶׁנְדּוֹ לקראת מה שעתיד היה לבוא.
אין צורך לתאר כעת את השתלשלות העניינים של האירוע. אתחיל מהסוף. נכון לעכשיו כשליש מאוכלוסיית העולם, כ-2.6 מיליארד בני אדם נמצאים בבידוד ובתנאי סגר. זו סיטואציה שאין לה רע בהיסטוריה האנושית. וזה לא הכל. כל אותם אנשים – כולנו, חשופים מבחירה או מאי-בחירה להפגזה בלתי פוסקת של נתונים, קולות ומראות, שמצד אחד, מטילים בנו אימה נוראה, ומצד שני מטמיעים בנו מסרים של חיבוק ועידוד שנועדים לנחם, אבל גם לשמר אותנו בבית בסגר ותחת שליטה.
(בסוגריים אזכיר שאינני מדבר כאן על הרציונל של מקבלי ההחלטות. נכון לידע הנוכחי נראה שבהיעדר חיסון או תרופה, הבידוד הינו אחד מאותם אמצעים היותר יעילים).
שיטה המקל והגזר הזאת יעילה במיוחד. זה עובד בערך כך:
– יצירת זירה עם תנאי לחץ. אתה לא יכול לצאת מהבית. אתה מתנתק מיקיריך: ילדים/נכדים וקרובים ואתה, אשכרה, כלוא בין ארבע קירות הבית.
– יצירת מיקוד. בהיעדר מוצא אתה חשוף ופגיע "כחומר ביד היצור" למסכי הטלוויזיה, המחשבים והסמרטפונים. אתה מוצא עצמך מתמסר כמעט מרצונך, למטחי נתונים סוחפים ומידבקים שניתכים בך, פעם אחר פעם, 24 שעות ביממה. יש שם מסרים מפחידים ומלחיצים יחד עם תקוות וחיבוקים מנחמים, וחוזר חלילה. קוראים לזה התמכרות. אפשר לדמות את המצב שבו אנו מצויים בו למעין אפייה קולקטיבית וסימום מתמשך של התודעה שלנו. זו נחבטת שוב ושוב בסרטוני היגיינה ושמירת מגע, בקטעי וידאו מצמררים מבתי החולים, בגרפים אדומים של מספרי הנדבקים והמתים, בתמונות של חייזרים (צוות רפואי במסכות), וכמובן במם (MEME) החזק מכולם: "מכונות הנשמה". וואו! איך אפשר לעמוד בזה? קצת קשה לנשום, לא?
מי שמסייע בכך ביעילות אינסופית הינן כלי התקשורת למיניהם שרואים במגיפה -גם- אמצעי להגדלת הרייטינג וההכנסות, וזאת באמצעות מהדורות חדשות בלתי נגמרות ותכניות מטופשות שמכוונות להעצים את הדרמה ומיד לחבק.
אסור גם לשכוח את מקומם הדומיננטי של הרשתות החברתיות, ובכלל, את השליטה האולטימטיבית של הממסד והדיפ סטייט במצב הפגיע הזה, אבל אלו לדיון אחר.
סיכום זמני: נכון שזה לא כמו הארטילריה בחפירות של מלחמת העולם הראשונה והפצצות הבליץ בשנייה, ונכון שמספר המתים, נכון לעכשיו, הוא "רק" 60,000 איש, אבל זה לא כל העניין. הטראומות של מלחמות העולם ההן נבנו וחלחלו באטיות כאשר הלוחמים, אלו שנותרו, חזרו מהקרבות. היום זה אחרת. הטכנולוגיות המודרניות דואגות לכך שהקורונה על כל גווניה, מוזרקת בעוצמה רבה היישר לוורידים שלנו, ויוצרת, כפי שזה נראה, טראומה פלנטרית הולכת ונבנית כמעט בזמן אמיתי. דמו לעצמיכם מה קורה, או אולי מה יקרה ל-2,600,000,000 בני אדם מוגפים הנמצאים בחפירות שבועות ארוכים, שכל זה איכשהו יסתיים?
אירוע הקורונה נראה כמלחמת עולם מאחר ומיליארדי בני אדם מעורבים בו וחווים אותו, גם אם חלקם הגדול אינו נגוע ישירות במחלה עצמה. ואם מזכירים סיום, מילה אופטימית: ההומו סאפיינס הוא שרדן מובהק שידע כנראה להתגבר במהירות על המשברים הקשים הצפויים בתחומי הכלכלה והחברה. אבל תחשבו גם על הפולקלור ועל הפריחה הספרותית והאמנותית שכמעט בטוח תתפרץ בעקבות זמני המצוקה והלחץ הללו. גם זה משהו, לא כן?
—————————-
——————————————————–