עגורים בערפל

—————-

—————-

רבע לשש בבוקר. אנחנו ישובים בעגלת התצפית הנגררת לאיטה על ידי טרקטור. לא רואים ממטר. ענן ערפל סמיך עוטף אותנו, יחד עם קור מצמית. אני חושב לרגע שעדיף היה להיעטף בשמיכת פוף. לערפל יש גם יתרונות; הגוון הלבן-אפרפר שהוא משרה על מי האגם ועל הצמחייה שמסביב, משווה להם מראה קסום ואגדתי. מתחילים לשמוע את קולות העגורים. עינבר שלומית רובין -מנהלת השטח באגמון החולה, אומרת שיש כבר עגורים באוויר. מרחוק, על פני המים, מתחילים לראות "ערימות" של בעלי כנף הנדמים כקבוצות של אבנים כהות ומטושטשות.

—————

השמש עדיין נסתרת, אבל השריקות והגעירות הגרוניות של העגורים, מתחילות לקבל צורה ומקור. "האבנים הכהות" מתגלות כלהקה גדולה של עגורים, לצידה של קבוצת מגלנים. פה ושם מופיעים כתמים של חום וירוק, ובתוכם, עגורים התרים אחר המזון. מידי שנה חולפים במקום הזה כ-100,000 עגורים שמגיעים מארצות צפוניות בסקנדינביה, אוקראינה ורוסיה. רובם הגדול ממשיך לאגם טאנה באתיופיה, חלק קטן יותר, בין 25-30,000 עגורים, מבלה את החורף ממש כאן.

—————-

—————-

אלא שבשנה האחרונה קרה כאן משהו. גחמות בלתי נתפשות של בני האדם – פיצוצים, שריפות ותימרות עשן, מלווים באזעקות בלתי פוסקות, טלטלו את חלקת אלוהים הקטנה וחוללו כאן מהומה גדולה. כיצד השפיעה המלחמה על העגורים, ובכלל, על הטבע הקסום המתקיים כאן?  עינבר רובין: "ההשפעה של המלחמה הייתה השפעה לא טובה. כמו שזה משפיע עלינו, זה משפיע גם על הטבע, ובטח על הציפורים. אנחנו יודעים שבאביב היו פחות קינונים מאשר בשנים קודמות. סביר להניח שזה חלק מתוצאה של ה"סטרס" שפוגע, קודם כל, בפיריון. אנחנו רואים שיש פחות ציפורים שנשארו פה, וכנראה בחרו להמשיך דרומה. ההרעשות שהיו כאן הינן בהחלט דבר מאוד מאיים, בוודאי השריפות שהיו בהרים, ועימם הרס בתי הגידול. ייקח זמן עד שזה ישתקם".

——————

—————

העגלה שלנו ממשיכה להיגרר אל בין עמדות התצפית. סייפנים, אנפות, סיקסקים, בזים, וגם כמה ברווזים המשייטים במים, מזכירים לנו שאגמון זה לא רק עגורים. בתעלת המים שלצידנו מגיחה לפתע נוטריה, ולידה, שלישיית גורים קטנים שמתחילים ללמוד את העולם הרטוב שבחוץ.

————–

מרחוק נשמעים לפתע צלילי סירנות ואזעקות. לא צריך לחשוש, מרגיעים אותי, אלה הם החקלאים שמבריחים את העגורים מהשדות. ראינו אותם מוקדם בבוקר מגיעים עם כלי הרכב שלהם, ודוהרים פנימה אל תוך השטח. פרדוקס משונה. מצד אחד, אנחנו שרים שירי תהילה (ובצדק) לטבע המפעים המתקיים כאן, עם הקולות האותנטים שלו, מצד שני, בעלי החיים, בעיקר העגורים, זוללים ומשחיתים גידולים בשדות שבאיזור, ואנחנו לוחמים בהם עם רעמים וברקים.

לקראת השעה שמונה בבוקר, האגמון, עובר ל-מוד של פעילות מלאה. האוויר מתמלא קולות ושריקות ורחשים. השמש נחשפת, סופסוף, כעיגול בהיר וחיוור בשמיים. העגלה עושה סבוב, ואנחנו כבר בדרך חזרה. שלדג לבן חזה מתבונן בנו מקרוב, כמעט באדישות, הוא יודע כנראה שאנחנו רק אורחים חולפים, ועוד מעט הוא ישאר שם לבד.   

——————-

————————————————-  

הכתבה נעשתה ביוזמת מגזין "מסע אחר אונליין", והתפרסמה בו לראשונה כאן.

תודה מיוחדת לעינבר, מלכת האגם.