יכול להיות שנשקפת לכולנו סכנה אחרת, בלתי צפויה, ממקלטי הטלוויזיה שלנו? טוב, לא סכנה קיומית אבל איום לשפיות הדעת. גם זה לא בריא. תסתכלו רגע על הגיבורים שגודשים את המסכים שלנו:
ישנם שדרי טלוויזיה מנוסים שאחראים להכניס אותנו למקלט/ממד. ומזכירים לנו פעם, ועוד פעם, ועוד פעם לחפש מחסה. וזה יפה מצידם. מספר הפעמים הוא בעצם אינסופי. שיהיה. (ערב אחד ראיתי במו עיני שדר שנמצא בחניון בעת האזעקה. כאילו להכעיס, מספר אנשים החלו לצאת החוצה אחר כמה דקות. לרגע אחד דימיתי אותו מזנק לשער היציאה וחוסם אותו בגופו).
הם אלה שגם מדבררים את החוסן הלאומי ונושאים באחריות לכך להחזיק את גבינו זקוף ונישא. הם מרעיפים עלינו הררי מחמאות שמציפים ומדביקים אותנו לכסא, מבלי שאנחנו מבינים תמיד למה. הם הפכו למומחים בלמלא דקות פנויות ונמשכות שהופכות את הקלישאות שהם לועסים למעשה אמנות. בלילה שהם עייפים ועילגים יש לזה קסם מיוחד.
ויש את הפאנליסטים – אנשי הבלה בלה, ביניהם אנשים משמימים במיוחד, שאיכשהו הצליחו, בעזרת אמביציה בלתי נתפשת, וכנגד כל הסיכויים, להידחק לפאנל כזה או אחר, בדברי פרשנות מעמיקים על נושאים שאין להם כל מושג. הם תורמים תרומה משמעותית לעיסת הקלישאות שהולכת ונערמת באולפנים במשך היום והלילה, מן הסתם, בתקווה שיוזמנו שוב לפאנל הבא.
בין הפאנליסטים נמצאים, כמובן, המומחים; אלופים במיל, ולשעברים עטורי תהילה, שרובם ככולם ממוקמים היום במוסדות וארגונים עם שמות אקזוטיים, כאלה או אחרים. הם מגיעים מהצבא, מהשב"כ, מהמוסד ומהיחידות האלה עם האפסים אחרי הספרה. ששש.. כאן צריך להיות זהירים. המומחים מדברים לאט ועם סבר חמור, מגייסים מהסיטואציות, כל בדל של חשיבות, ואז, בזהירות, משתפים אותנו בניסיון המזהיר שלהם בענייני טילים וסיכולים.
ולבסוף, הפוליטיקאים – אלופי ה-"רק בזכותכם…". לא צריך לפרט. הם אלה שכמעט גורמים לי לצאת החוצה בריצה מהממד, עוד לפני שהבחור/ה הצעירים מהמסך מלטפים אותי ומרגיעים שאפשר עכשיו לצאת.