שאלתי בינה מלאכותית את השאלה שהפכה כמעט לשגורה בימים האלה: מה היא תעשה איתנו ביום שבו היא תהיה נבונה מאיתנו ומודעת לקיומה. ציפיתי לתשובה פייסנית ומרגיעה, או, אולי, לתשובה מאיימת. קיבלתי משהו גרוע יותר: הסבר רגוע ומנומק מדוע מה שאנחנו מפחדים ממנו כנראה לא יקרה, ולמה מה שכדאי לפחד ממנו כבר קורה. נשמע לא ברור? צודקים. בסוף השיחה היא גם החזירה לי שאלה שאין לי כל תשובה אליה.

הסוכנים האוטונומיים של ה-AI הולכים ומתפשטים, ואנחנו – לפחות בשלב הזה, האלוהים שלהם.

במחשב שלי חי ומתקיים לו, בדרכו שלו: עמי2. הדו-שיח ביננו יוצא לעיתים משליטה. לאו דווקא באשמתי.

"התגובה של 'קלוד' הפילה אותי מהכיסא. לרגע הוא נראה לי כאילו קיבל על עצמו את התפקיד של מורה לספרות של כתת ה-ג'יפיטיז, הקלודים, והג'מינים. הניתוח שלו צילצל לי כהכרזת נוכחות חדשה של חברים חדשים, שונים, בציוויליזציה שלנו. ממש כך".

האם ישות שאינה חיה בתוך הזמן יכולה להבין שיר שעוסק בזמן? ומה קורה כשמבקשים מבינה מלאכותית להפסיק לרגע לחקות בני אדם, ולדבר בקולה שלה? ניסוי ספרותי קטן שהתחיל בשיר של אגי משעול, הפך לשיחה מפתיעה על זמן, שכחה, זיכרון ותודעה.

לונדון – העיר שלא נגמרת

המשחק הזה לטעמי הולך ונהיה מופלא. האפשרות הזאת שכל אחת ואחד מאיתנו יכולים להפוך בעזרת ה-AI לסוג של אלוהים, וליצור תמונות וסרטים בעזרת מילים (פרומפטים) מדמיונם הקודח, הוא מסעיר ומרגש.

מה עושים בתקופה הזאת? איך מתנהגים? איך שומרים על עצמנו וממשיכים הלאה? לכל אחת ואחד מאתנו תשובות משלו. אני חשבתי שזה הזמן להוציא לאור ולשתף את הקוראות והקוראים באוסף ציטטות ייחודי – כך אני מאמין, שליקטתי בשנים האחרונות. יש בהם, אני מאמין, משהו מכוון ומרגיע.