בימים אלה, כאשר קצב תקתוקי המצלמות בעולם הדיגיטל והסמרטפונים רק הולך ומתגבר, ברור יותר תמיד שטכנולוגיית הצילום, שהופיעה אי שם בשלהי המאה ה-18, היא אחת מאותן טכנולוגיות מנצחות שהגיעו לכאן כדי להשאר.
תראו את התמונה המצולמת הבודדת. לא רק שהקולנוע והוידיאו לא פגעו במקומה ובחשיבותה, אלא שמעמדה, כך נראה, רק הולך ומתחזק. טכניקת צילום חדשה שהופיעה לאחרונה יודעת להטמיע סרט קולנוע שלם ב-פריים בודד, וכך מעניקה לתמונה האחת מימד חדש ומפתיע.
תקתוקים הולכים וגוברים. המצלמות הראשונות שהופיעו בשנות ה-30 של המאה ה-19 נתנו לזיכרון האנושי ולתיעוד ההסטורי חיזוק משמעותי. הצילומים היו דרך יעילה להנציח את הרגע בצורה מושלמת, וזאת לעומת אמצעי הזכירה והשימור המסורתים, כמו למשל הציור של אירוע שלא היה תמיד מדוייק, התיאור בכתב שלא היה תמיד אובייקטיבי, וכמובן המוח האנושי שיודע לזכור, אבל לא לאורך זמן.
אין ספק שהמצלמה היתה טכנולוגיה מנצחת. הצילום הסטטי רשם בצורה אותנטית מראה של חפצים ואירועים לאורך הזמן העובר, ושימר בנאמנות מוחלטת רגעי התרחשות אנושיים, בדיוק כפי שקרו, החל מרגעי עצב ושמחה, פחד ויראה, וכלה בתחושות של פליאה והשתאות, רגעים של השלמה, ועוד ועוד. גם הצילום הקולנועי שהגיע מאוחר יותר הוא עדיין אוסף של פריימים – תמונות סטילס בודדות שמתחברות ביחד ועושות את הקולנוע.
בעולם הדיגיטל והסמרטפונים של היום, כך נדמה, תקתוקי המצלמות רק הולכים וגוברים. הנגישות והקלות הבלתי נסבלת של הצילום, יחד עם נפח האיחסון הקטן יחסית של התמונה, הפכו אותה לאחד המוצרים היותר הנפוצים בעולם. על מנת לקבל המחשה לקצב וכמות התמונות המצולמות ברחבי העולם ומועלות לאינסטגרם, מידי שניה ושנייה, כנסו רגע לכאן
סרט בתמונה. והסיפור עדיין לא נגמר. ג'ייסון שולמן (Jason Shulman) אמן וצלם אנגלי מציע להפוך תמונת סטילס בודדת לסוג של תמונה קבוצתית. הוא פיתח טכניקה, לא מורכבת מידי, שמאפשרת לערום על צילום בודד עוד ועוד צילומים, כך שבסופו של דבר מתקבלת "תמונת ספרייה" שנותנת ביטוי לסך הכל הפריימים הבודדים.
שולמן הציב מצלמה מול סרט קולנוע שרץ על מסך המחשב שלו וצילם אותו בחשיפות ארוכות במיוחד. על פי שולמן, סרט קולנוע ממוצע של 90 דקות מורכב מכ-130,000 תמונות. בתהליך הצילום כל אחת מהתמונות הבודדות "נטענה" על גבי קודמתה, ומה שהתקבל בעצם זה סרט קולנוע בתמונה אחת. התמונה עצמה, שמטבע הדברים מטושטשת משהו, הינה מה שאפשר אולי לכנות כ-ד.נ.א של הסרט, או בכינוי קולנועי יותר: הקוד הגנטי שלו.
תמונות סרטים (Jason Shulman)
להצית את החוויה מחדש. בחודש יוני האחרון הוצגו התמונות של שולמן במסגרת פסטיבל צילום ובגלריה Cob בלונדון. בראיונות שנתן האמן לקראת פתיחת התערוכה סיפר שכאשר כיוון את המצלמה אל הסרט עם חשיפה לשעה ומחצה ציפה לקבל גוון פחות או יותר מונוטוני. "הופתעתי לקבל פרשנויות מעניינות לסרטים" כך אמר, והוסיף: "אתה יכל ללמוד מהתמונות שהתקבלו משהו על הסגנון של הבמאי, למשל שהיצ'קוק התמקד באנשים, קובריק עם קומפוזיציות וכך הלאה..".
ד"ר סטריינג'לאב
הנה לדוגמא (למעלה) תמונה של הסרט, דוקטור סטריינג'לאב של סטנלי קובריק. הסרט שהוקרן לפני כמחצית המאה הוא סוג של קומדיה שחורה על מאזן האימה באותם הימים בכיכובו המבריק של פיטר סלרס. התחושה היא שאפשר בהחלט לזהות כאן משהו מהצבעים, הסגנון והקונספט של הבמאי.
וישנה גם הזיקה לצופה. למי שלא ראה את הסרט סביר להניח שהתמונה הזאת לא תאמר דבר, אבל למי שכן ראה, מזומנת התנסות מעניינת. לכל צופה דוקטור סטריינג'לאב משלו, ובמובן זה התמונה הגנטית של שולמן עשויה להצית את החוויה מחדש ולהחזיר את הצופה, לפחות לרגע, לעלילה ההזוייה ההיא.
קומדיית אימה נוספת: מופע הקולנע של רוקי משנת 1975:
וכאן (למטה) סיפורה של החייזרית הפתיינית בסרט "מתחת לעור" משנת 2013:
גרון עמוק משנת 1972:
מגרש השדים 1974
ועוד ועוד.
—————————
* * *
תודה(!) שהגעת לכאן. "עולם ללא קופסאות" הינו תחנת תדלוק באוקטן גבוה של רעיונות, רשימות וספורי סף בתחומי המדע והטכנולוגיה, הפילוסופיה וההסטוריה של העבר (והעתיד).
הבלוג הזה הינו יצירה אישית ואינטימית, תוצאה של אובססייה וסקרנות שנמתחת לקצה. אשמח אם תבחן/ני את האפשרות להשתתף בהרפתקאות הללו בכל סכום שיראה לך. אני מצידי מבטיח להמשיך לשוטט ולהרים כל אבן – לפחות כזאת שנראית אחרת. תודה.