למה יש טיפשות בעולם? מדוע היא כל כך מסוכנת? האם הגיעה כמות הכסילות והטמטום האנושי לסף הקריטי שלה? ובכלל, האם אתם נמצאים בצד הנבון של המשוואה?
מסע קצרצר בעקבות הָאִימְבָּצִילִיּוּת האנושית.
————————————
פטפטת מפוארת
בימים אלה של המולת הבחירות, נדמה כאילו העננה הדקה של האווילות והסכלות העוטפת את כולנו, סמיכה מתמיד. כאשר כלי התקשורת והרשתות החברתיות עמוסים ורוויים בגודש של אמירות ומשפטים חלולים הטעונים בכלום וריקים מכל תוכן, זו שעתן הקשה של השכל הישר והאינטלקט.
זה איננו כמובן מצב חריג בדברי ימיה של הטיפשות. בתקופה הזאת כאשר המדיומים השונים עושים מאמץ מיוחד לחשוף את הדיאלקטיקה – אותה אמנות ההתנצחות המכוונת להשיג את האמת – של מְרֻאֲיְּנֵיהֶם, התוצאה הבלתי נמנעת הינה פטפטת וברברת מפוארת במיוחד. מה שבולט בשיח הצפוף והקולני הזה, הינו, כמו תמיד, הביטחון הנחרץ והאינסופי שבו משמיע האוויל התורן את טיעוניו בדרך לאמת האחת והיחידה – האמת שלו.
מרכזיותה של הטיפשות
לא מכבר נתקלתי בראיון שנתן נשיא מכון המחקר היוקרתי, סנטה-פה, מדען ופילוסוף אמריקאי בשם דויד קרקור (Krakauer). על-פי פרופ' קרקור הטיפשות הינה סוג של תופעה מאד מעניינת בהיסטוריה האנושית. היא משתמשת במערכות חוקים שמקשים על בעליה להגיע לאמת. מתוך כך, הטיפשות היא בעיה מרכזית בעולם. האנשים הטיפשים, לדבריו, מתאפיינים בכך שהם נוהגים על פי כלל לפיו הוספת מידע איננה משפרת את הסיכוי שלך להיות צודק. למעשה היא מגדילה את הסיכוי שתשגה.
כפי שאכן מלמד חלק גדול מהראיונות והמונולוגים המופיעים בתקופה זאת ברשתות הפייסבוק, הטוויטר, האינסטגרם, כמו גם בכלי התקשורת המסורתיים. פעם אחר פעם אפשר להבחין כיצד הדוברים מנסים להימנע בכל כוחותיהם משאלות, הערות, או תוספת של פרט, כזה או אחר, שעשויים לסבך את מחשבתם, ולהסיט אותם ממה שנראה כשליחות שנטלו על עצמם; להפיץ את הבשורה בדרך שלהם.
שורש הענין
"אני נמצאת בכל מקום, לא תצליחו להסתירני…"
הוכחה משכנעת למרכזיותה של בעיית הטיפשות בעולם הינה העובדה שהתרבות שלנו עוסקת בה ללא הרף, ואפשר למצא לה שפע של ביטויים בתחומי הספרות, התיאטרון והאמנות. קיקרו, המלומד והפילוסוף הרומי הנודע קבע נחרצות כבר במאה הראשונה לספירה כי העולם מלא טיפשים. ואם כבר מדברים על מלומדים מן העבר, אז כדאי להזכיר את "שבחי הסכלות" שחובר על ידי אראסמוס מרוטרדם בתחילת המאה ה-16. היצירה המופלאה הזו נראית רלוונטית לימים האלה, בדיוק כמו שהייתה פעם, לפני למעלה ממחצית המאה, ובדיוק כמו שתהיה כנראה גם בעתיד, לפחות כל עוד המין שלנו לא ישתנה.
הצד הנבון של העולם
בטלוויזיה כעת יש את אופירה וברקו. תוכנית עתירת רייטינג שזוכה לקיתונות של לעג על תכניה, ועל יכולותיהם של מגישיה. ובכל זאת נראה שמדדי הצפייה שלה בציבור הרחב מרקיעים לשחקים. ברקוביץ שואל ולא ממתין לתשובות, אבל יש משהו בדו-שיח המתריס הזה שגורם לצופים להישאר איתו. אם מטרת התוכנית הינה רייטינג גבוה, פורמט ה"אל תפריע לי" של ברקו עובד יפה.
ההגדרה של טפשות, כאמור, הינה עניין חמקמק, ובודאי מורכב. כאשר אנחנו צוחקים על הטפשים, אנחנו, בשקט, בשקט, גם מחמיאים לעצמינו על דקות האבחנה, ועל כך שאולי שפר מזלנו להיות בצד הנבון של העולם. כל דיון רציני בטפשות אינו יכול שלא להזכיר את קרלו. מ. ציפולה. ציפולה היה פרופ' איטלקי להיסטוריה כלכלית שנפטר לפני כ-20 שנה. הוא כתב ספרי כלכלה והיסטוריה רבים וחשובים, וגם לימד במספר אוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב ובאירופה, אבל להיסטוריה הוא נכנס בעקבות מאמר יוצא דופן שפרסם בשנת 1987 אודות הטפשות העולמית והשכיחות הבלתי נתפשת שלה בכוכב הלכת שלנו.
חוקי הכסיל
הטיפשות היא נשק מסוכן
החוק השני של ציפולה מעמיק את הפסימיות. ההסתברות כי מישהו הוא טיפש הינה עצמאית, ואיננה תלויה כלל בתכונות האחרות שלו. בעניין הזה לא קיימת כל זיקה לחינוך, לגזע, מין או צבע. אתה יכול להיות מרצה באוניברסיטה, פקיד בנק, או סתם עיתונאי שנון בעיני עצמך. לכל אלה אין כל קשר לשאלה אם אתה טיפש, או לא. משפחת השוטים – אמר פעם בנג'מין פרנקלין, היא עתיקת יומין. ומיהו אדם טיפש? חוק ציפולה השלישי המכונה גם: חוק הזהב של הטיפשות, מציין כי מדובר באדם שגורם נזק לעצמו (ולאחרים), בלי שתצמח לו מכך כל תועלת, או יתרון כלשהו. האימרה: טיפש זורק אבן לבאר ועשרה חכמים לא יוכלו להוציא אותה ממחישה זאת היטב. החוקים הבאים של ציפולה מדגישים את הסכנה שבכסילותת, ומרמזים כי מדינות משגשגות, או דועכות, תלויות בכוחה ההרסני והקבוצתי של קהילת הטפשים. אגב, מי שאשם בכך, לא פחות, הם האנשים הנבונים מאחר והם לעולם אינם מעריכים נכון את כוח ההרס של הטפש.
———————————-