שוטי, שוטי ספינתי

לונדון, העיר שלא נגמרת

———————-

לונדון היא כמו ספינה ענקית שהשלד שלה נבנה במאות קודמות, והיא ממשיכה לנוע, עשויה טלאים טלאים. ישן וחדש משמשים בספינה בערבוביה, מושכים אותה קדימה וגם משאירים אותה במקום. הספינה, נראה, אינה משתנה, מה שהיה הוא מה שיהיה, עם טוויסט. העדות האישית שלי נגועה בסימפטיה דביקה וחסרת פשרות לעיר הזאת. תעשו עם זה מה שאתם רוצים:)

——-

תראו למשל את תאי הטלפון האדומים של פעם. גיבורי תרבות,מרכזי התכנסות והמתקת סוד מובהקים שהפכו פגרים טכנולוגים. מי צריך אותם? היום עושים להם הסבה; מחסני ג'אנק, ספריות קטנות, דוכנים של חטיפים ושתייה, מתקני אחסון, מכשירי החייאה ואפילו יצירות אומנות. אני שומע חברת BT מתכננת לנסות להפיח בהם רוח טכנולוגית חדשה; להמיר כ-2,000 תאי טלפון ישנים ל”Street Hubs” – עמדות דיגיטליות שיציעו Wi-Fi חינם, טעינה למכשירים ניידים, שיחות חינם, ועוד.

——-

לונדון עמוסה בתחנות ונקודות יציאה למסע בזמן. רובן לעבר. אחת מהן, מקושטת בעיטורי ברזל יצוקים, נמצאת באזור Fitzrovia. פתח קטן ומדרגות צרות המובילות למטה, אל משתנה ציבורית ויקטוריאנית שנבנתה ב-1890, והוסבה לבית קפה קטן ונחמד הנקרא: ATTENDANT. אתה יושב בבית הקפה מול הקרמיקה הבוהקת שקלטה פעם את הנוזלים של הג'נטלמנים האנגלים, בעיקר אחרי שיצאו מהפאב המקומי. הספור הזה צורב  את העובדה שבשנים ההן, נשים, בהיעדר מקומות להתפנות,  נאלצו לתכנן בקפידה את סדר יומן בעיר הגדולה. היו אלה שקראו לזה "גבולות ההשתנה", מה שהביא לתנועות מחאה של נשים, ותיקון המצב בתחילת המאה ה-20.

——-

אם רוצים להעמיק את ההיכרות עם אותה התקופה, לא רק עם הבניינים, הכיכרות, המתקנים והפסלים, אלא גם עם האנשים שעשו אותם, אחד היעדים היותר מרתקים יוכל להיות: HIGHGAT. זהו בית קברות ויקטוריאני בצפון לונדון, מלא דמויות מפורסמות וקברים מרתקים לא פחות. כדאי להתכונן ולהתכוון לקראת הפגישה עימם; להצטייד במפת מיקום וקצת ידע על הבן אדם עצמו.
המפגש שריגש אותי היה דווקא עם דמות מודרנית, החבר דאגלס אדמס. תראו כאן את התמונה עם המצבה הפשוטה והעטים. הרבה עטים ומספרי 42.    

——-

משם, זה כמעט טבעי, כמעט, להגיע אל פארק הדוורים. בספטמבר 1887 כתב אמן בשם: ג'ורג' פרדריק ווטס מכתב לעיתון "הטיימס" בו הוא הציע תוכנית לחגוג את יובל הזהב של המלכה ויקטוריה על ידי הקמת אנדרטה להנצחת "גבורה בחיי היומיום". הרעיון התממש ב-30 ביולי 1900 בגן ציבורי במרכז לונדון, במרחק קצר מצפון לקתדרלת סנט פול.

המקום נקרא: פארק הדוורים על שם מחלקי הדואר שנהגו לנפוש שם בהפסקה. "האנדרטה להקרבה עצמית הרואית" שהוקמה בגן היא בית מקדש קטן לערכים ויקטוריאניים, כמו מוסר והקרבה וערך האדם הפשוט. אין כאן עלילות גבורה של מנהיגים ואצילים, או לוחמים עטורי תהילה, אלא אוסף חרוט בלוחות של ספורי הקרבה של האנשים הקטנים. אחד מהם הוא סיפורו של הרברט מאקונוגו, תלמיד בן 13 מוימבלדון (לונדון). תרגום חופשי: הוריו של הרברט היו בהודו, בעת שאיבד את חייו כאשר ניסה לשוא להציל שניים מחבריו לכיתה שטבעו בבריכה ב-גלובר, צפון דבון. 28 באוגוסט 1882.

——-

מתי נפגשתם לאחרונה עם צמרת של עץ, אותו מקום מופלא אליו מגיעים רק ציפורים? מי שמציע חוויה דומה עבור יצורים גולמיים שכמונו הוא שביל צמרות העצים ב-גני קיו בלונדון. יש שם מסלול באורך של כ-200 מטרים, בגובה הצמרות (18 מט') של עצים עתיקים מסוגים שונים. יש מדרגות ויש מעלית. כאשר זו מגיעה, הרמקול מכריז עם נימת הומור מקומית: First flour!, כאילו שהיא ממשיכה משם הלאה, לשמיים.
נעים להלך שם, לעצור לרגע מול עץ אלון, או עץ ערמונים, ולהתבונן מסביב. בעצם מאותה נקודת המבט של העץ השגיב הזה שמסתכל על העולם כבר 200 שנה.

——-

התחתית בלונדון היא הירואית. כאן, נדמה, הכל, כמו פעם: הריחות, הרעידות, הרעשים האדירים, ה-"מיינד דה גאפ" והאינטרקציה השקטה והמובנת מאליה בין הנוסעים למושבים. כמה עלילות גדולות מתרחשות בקרונות הללו? תראו את הפרופ' (תואר מומצא)* שישב ממולנו וקרא ספר עב כרס. הוא לא הפסיק לעלעל בדפים ולהצביע באצבעו – מראה מקום(?), גם שהכרוז הודיע שיש תקלה וצריך יהיה להמתין. הזמן נקף והוא נראה לי לפתע כמו גבור ספרותי שחמק מתוך דפיו של ספור ישן מימים של פעם.

————————-

——————————————————

* אין לי מושג מי הדמות המקסימה הזאת. הצילום נעשה במרחב הציבורי. אם מישהי/ו מזהים אנא כתבו לי.