צחוק בלי גבולות

ספורים על צחוק אינם בהכרח מצחיקים. מגפת צחוק מוזרה שהחלה בכפר אפריקאי, ללא כל סבה נראית לעין, התפשטה במהירות עד שהפסיקה, ללא סבה נראית לעין.
—————-

———————–

"הצחוק יפה לבריאות", כך אומרים, ויש בזה כמובן משהו מאד נכון. אבל מה קורה שהצחוק יוצא משליטה? תארו לעצמכם שאתם מתחילים לצחוק ולא יכולים להפסיק. לא דקה, לא שעה – ימים שלמים.
הצחוק הופך לכאב, הכאב הופך להיסטריה, וההיסטריה הופכת למגיפה. זהו. ברוכים הבאים לטנגניקה של 1962, ולאחד מאותם אירועים ביזאריים שהיסטוריה יודעת לספר לנו.הכל מתחיל בכפר קטן בטנגניקה, טנזניה של היום. בתוך בית ספר מיסיונרי לבנות. שלוש תלמידות פשוט מתחילות לצחוק ולא מפסיקות. הסבה לא ממש ברורה ואולי גם לא ממש חשובה. המורים ניסו להשתיק אותן, אבל זה היה כמו לנסות לכבות שריפה עם כוס מים.

הצחוק המתמשך הזה לא היה צחוק רגיל של שמחה או בדיחה טובה.  התלמידות יתארו את זה, אחר כך, כתחושת מחנק, חרדה משתקת וגם כאבים פיזיים. והייתה לצחוק עוד תכונה: הוא היה מידבק. תוך מספר שבועות, הבית הספר נראה כמו סצנה בסרט אימה; 95 מתוך 159 התלמידות היו נגועות במגיפה, ונתונות בהתקפי צחוק בלתי נשלטים. ההנהלה המבוהלת החליטה לסגור את בית הספר ולשלוח את הבנות הביתה. זה הוסיף דלק למגיפה. התלמידות הפכו לנשאיות, הן חזרו לכפרים שלהן והדביקו את המשפחות והשכנים. המגיפה התפשטה כמו אש בשדה קוצים.

אלפי אנשים נפגעו, ו-14 בתי ספר בכל האזור נאלצו לסגור שערים. האזור כולו שותק על ידי… צחוק.המפקחים, הרופאים, היו אובדי עצות. הם בדקו את המים, חפשו רעלים, וירוסים אקזוטיים, ולא מצאו כלום. המסקנה הייתה  – לא מפתיע, שמדובר בהיסטריה המונית. המגיפה המוזרה הזו דעכה ונעלמה לחלוטין רק לאחר כשנה וחצי.

ומה באשר לסבות? הסברה השלטת אומרת לחצים חברתיים. זו הייתה השנה שבה המדינה קבלה עצמאות, והעתיד לא היה ברור, מה שאולי גרם לדור הצעיר סוג של מצוקה וחרדה, וחיים בסיר לחץ. מי יודע? מה שברור הוא שכאשר אחת הנערות "התפוצצה", הצחוק התפרץ, והחל, כמו באפקט הדומינו, להתפשט ולהתגלגל.

הסרטון מוצג בערוץ היוטיוב שלי ABENBA@ – אומרים שיהיה פה שמח.
https://www.youtube.com/@abenba

——————————————–