אתמול אחר הצהריים ישבנו בשדרות וטעמנו מהחומוס המקומי. מטוסי קרב החלו לעשן בשמיים ולרשום לולאות של צמר כבשים, אי שם מעל העיר עזה.
– מה הסיפור הזה? שאל אחד החברים?
– העברת מסר, אמרתי לו. כלומר זה, פחות או יותר, מה שזה נראה.
– אז מה הם מוסרים שם? הוא מקשה, ומוסיף,
– אולי זה מין צופן שאומר תזהרו ותתנהגו יפה! או שמא קוד כלשהו לסוכן ביון? או אולי סתם ניסיון של טייס "סמולני" לגרות את בני האיזור, ישראלים ועזתים להתחיל לדבר, לפחות בשפת סימנים?
– לא זה ולא זה, אני מציע. טייס ה-16(15)F שלנו הוא בכלל איש מילואים – סטודנט לאמנות בבצלאל שעושה עבודה על האסתטיקה של השמים. העננים, לפי הסטודנט הזה, אינם שייכים לאף אחד והכימיה המיוחדת שלהם הופכת אותם למדיום מרהיב, אם רק יודעים להשתמש בו. ובכלל, עוד רגע והלולאות הלבנות הללו יהפכו לבניינים ומבנים רחוקים ודמיוניים_כמו שאמר פעם מישהו שאין לי מושג מיהו(1) שעל טירות בעננים לא חלים החוקים של הארכיטקטורה.
– אתה עם הפתרונות הרומנטים שלך. אבל אם אתה כבר מביא ציטטות, הוא אומר לי, אז היה פעם מדינאי אחד(2) שאמר שכולנו חיים תחת אותם השמיים, אבל לא לכולנו יש את אותו אופק.
——————
(1) גילברט צ'סטרטון (Chesterton), סופר ופילוסוף אנגלי מסוף המאה ה-19
(2) המדינאי הגרמני קונרד אדנאור