אבל מה היה קודם לעזאזל?

התיאוריות המדעיות האחרונות על ראשיתו ומקורו של היקום כוללות השערות ורעיונות  הנראים לעינינו בני האדם מוזרים ופנטסטיים, וזאת בלשון המעטה. האם ייתכן, עד כמה שקשה להודות בכך, שאנחנו מתקרבים אל הגבול מבחינת היכולת שלנו להבין ולתפוש מה קורה? האם יכול להיות שהשאלות הללו מעט גדולות עלינו? לפני שתשיבו בשלילה (לדימיון האנושי אין גבולות, וכד)', בואו הצטרפו עימי למסע מהיר וחסר אחריות אל הקצה.

קוסמולוגיה ומי-ביינמית. בתחריט עץ של אמן לא ידוע נעשה ניסיון לתאר את הגבולות בין השמיים והארץ באמצעות נוסע המניח את ראשו בקצה. התחריט מופיע בספר משנת 1988 של Camille Flammarion אודות האטמוספירה.

——————-

איך התחיל הכל? מה המקור של העולם? מה היה קודם? אם אתה אדם סקרן ולא בהכרח איש דתי ומאמין, אתה נמצא כאן בבעיה לא פשוטה. הבעיה מוכרת לכל אדם רציונלי המנסה למצא סיבה לדברים שקורים, כי ככה המוח שלנו עובד; הוא מניח שלכל דבר יש סיבה. כאשר מתחילות להישאל שאלות על מקורו על היקום, כגון: מה היה לפני? או למה בכלל יש משהו בעולם ואין כלום? מהר מאד מסתבר כי אין תשובות פשוטות, או אין בכלל, והעניינים מתחילים להסתבך. עד כדי כך שאנחנו מתחילים לחפש תשובות במישורים אחרים, לעיתים אפרפרים, מיסטיים או רוחניים.

המדענים, אם לדבר לרגע על הזרם הקונוונציונלי, נמצאים במקום אחר. שאלות מן הסוג הזה נדחקות הצידה. מבחינתם, מה שלא ניתן לבחינה באמצעות הניסיון והתצפית, אינו מעניינם. אלא שזה לא קל להיות קוסמולוג מן השורה בימים אלה. התצפיות הנעשות ביקום הנראה, בעיקר באמצעות טלסקופי החלל, מעלים ראיות לתופעות ולאירועים הנראים ונשמעים על קצה גבול הדימיון. נכון להיום, סיפור "הבריאה" המדעי מעורפל וסבוך, ורחוק מאד מכדי התבהרות.

הנה, בעין החילונית והפשטנית שלי, כמה עובדות מהירות. על פי התיאוריה המדעית המקובלת כיום, ראשיתו של העולם המוכר לנו הינו במפץ הגדול, אירוע קוסמי אדיר שהתרחש לפני כ-13.8 מיליארדי שנים, ובמהלכו נוצר היקום, לפחות זה הנראה, מנקודה בנפח זעיר, אינסופי. באירוע הזה נוצר גם החומר, המרחב והזמן. מה שאומר שהמפץ הגדול, הינו ביטוי דרמטי של הופעה של יש מאין (ex nihilo). האמירות הללו לא מסתדרות עם ההבנה הבסיסית שלנו לגבי הטבע, ובעצם לכאורה סותרות את חוקי טבע המוכרים לנו, בינהם חוק שימור החומר וחוק שימור האנרגיה. מה שלא פחות מוזר ובלתי נתפש, הינה העובדה שהמפץ הגדול נראה כאירוע ללא סיבה. אין לו גם הסטוריה מאחר והחלל והזמן נוצרו איתו. המשמעות היא שלא היה מצב של "קודם לכן", ואולי גם לא רלוונטי לשאול שאלות כגון: מה היה לפני?

וזו בדיוק התסבוכת עליה רמזנו בפתיחה. הולדת היקום על פי ההבנה המדעית נראית כאירוע מוזר ותמוה בלשון המעטה. בשיחה מבריקה שנתן ב-טד לפני כשנתיים הסופר והפילוסוף האמריקאי ג'ים הולט אודות השאלה: מדוע היקום קיים? הוא מצטט את הפילוסוף ארתור שופנהאור שאמר שמי שלא תוהים באשר למקריות קיומם, באשר למקריות קיומו של עולמם, לוקים בשכלם. הוא מחזק את דבריו עם פילוסוף אחר, לא פחות ידוע, לודביג ויטגנשטיין שטען שהמסתורין איננו בדברים שקיימים בעולם, אלא בקיומו של העולם עצמו.

כך או כך, העולם קיים, ולא סתם קיים. הוא מתפשט כל הזמן. אסטרונומים מבחינים בגלקסיות – אותן משפחות בנות 100-400 מיליארדי כוכבים כל אחת, ההולכות ומתרחקות אחת מהשנייה, כשהן "מותחות" את האור שלהן לכיוון אורכי הגל הארוכים, מה שמכונה ההיסט לאדום. מעבר להיסט לאדום שהינו חלק עיקרי במודל המפץ הגדול, ישנה גם קרינת הרקע הקוסמית שמגיעה מכל הכיוונים בחלל, והינה הד קלוש לאותה קרינה שנוצרה בעת שהופיעו אטומי המימן הראשונים, זמן קצרצר במונחים קוסמים, כ-380.000 שנים אחרי אותו פיצוץ.

התצפיות הללו מאפשרים למדענים להתוודע אל עולם הילדות הקוסמי שלנו, ולהתלוות אליו, החל משברירי שנייה לאחר המפץ, אל השלב המכונה: ה"ההתנפחות הכאוטית", שלב שבו תפח היקום במהירות הבזק, מנפח אפסי ליקום שבו נוצרו הכוכבים הראשונים והגלקסיות, ועד לימינו אלו, בהם מתקיימים להם ביקום הבוגר כ-100, או יותר, מיליארדי גלקסיות (כל אחת מהן בת 100-400 מיליארד כוכבים) במבנים עצומים ומורכבים. אם מהלך חייו של היקום ניתן, פחות או יותר, לשחזור, החומרים מהם הוא עשוי מוכרים קצת פחות.  בכנס מדעי (פלאנק) שנערך באיטליה לפני כשנתיים תארו אסטרונומים את היקום בצורה הבאה:  4.9% ממנו הינו חומר אטומי, זה המוכר והנראה לעין, והשאר "חומרים" מסתוריים, לא מוכרים: 26.6% חומר אפל ו-68.5% אנרגיה אפלה, שעוד תוזכר בהמשך. ומה באשר לרגע היצירה עצמו? הנסיבות? העיתוי? אלה מטופלים בעיקר במישור ההשערתי והספקולטיבי, על ידי שורה של תיאורטיקנים נועזים, במידה מסויימת גם זחוחים, שמוכנים לקפוץ אל המים העמוקים של הקוסמולוגיה התיאורטית גם ללא חגורת הצלה. 

אולם הדיסיפלינה המדעית הינה רק דרך אחת שבה מתמודדת הציוויליזציה שלנו עם השאלות מן הסוג הזה.  במהלך התפתחותה של החברה האנושית, עם מכלול התרבויות שבה, החלו להופיע תסריטי בריאה וסיפורי בראשית שונים, בצורה של מיתוסים, מיתולוגיות ואמונות שונות שניזונו מהסביבה בה נוצרו, כמו גם מהדימיון, הסקרנות והאינטואיציה של בני האדם. רובן ככולן נוצרו כמסורות בע"פ שעברו מדור לדור, וזו הסיבה שלעיתים קיימות כמה וכמה וורסיות לספורי הבריאה בתרבויות השונות.

סיפורי ההתחלה הללו מתארים, לעיתים בפרוטרוט, את תהליכי הבנייה של העולם, ממצב של כאוס ואמורפיות לעולם חומרי, ולעולם אליו הגיעו אליו בני האדם הראשונים. התיאורים האלה, המופיעים כמעט בכל המסורות הדתיות הקדומות, נתפשים בדרך כלל כקדושים ואמיתיים ובעלי משמעות אוניברסלית, כולל תובנות עמוקות הנוגעות לזהותה ואורח חייה של התרבות בה הם נוצרו. שאלות קוסמולוגיות כגון: איך? וכיצד? מקבלות הסברים ועלילות סדורות המתארות את תהליך הבריאה והבוראים עצמם. הבוראים שיכולים להיות סוגים שונים של אלוהויות ואלים בצורת חיות, או בני אדם, נתפשים לא פעם כנצחיים, או שעברם עמום. כמו שהגדיר אחד מהיסטריוני הדת כ-illo tempore או: "at that time" (תיאור מאלף כאן).

דוגמא חביבה עלי במיוחד היא הבריאה של אפלטון המתוארת במיתולוגיה היוונית, בדיאלוג טימאוס. האל האחד נתפש על ידי אפלטון כמהנדס על שתכנן את היקום על פי עקרונות הנדסיים ואסתטים. האל גוזר, מכופף, מחבר ומניע במסלולם את יסודות הבריאה השונים, ויוצר את הארץ בצורת כדור, הצורה המושלמת ביותר מבחינה הנדסית. הוא זה שגם בורא את נשמת האדם אבל לא את גופו הפיזי. את העבודה הזאת הוא משאיר לאלים משניים, וזו הסיבה שגופנו הינו בן תמותה אבל הנשמה נצחית. נצח ואינסוף נקשרים לאלים השונים, ומה עם היקום? דתות רבות גורסות כי היקום איננו נצחי, כמו שהאמין, למשל, אריסטו לפני כ-2,400 שנה. עולם הקיים לעד מייתר את הצורך בפלא הבריאה, אחד מתפקידיו המרכזיים של האל שבורא את העולם יש מאין.

בעולם המדע המודרני, מושגי הנצח והאינסוף לגיטימים זה מכבר, בעיקר תודות לענפי המתמטיקה והפילוסופיה, וגם הפיזיקה החדשה עם תורת הקוואנטים שהופיעה במהלך המאה ה-20. ישנן כמה וכמה תיאוריות קוסמולוגיות תיאורטיות הדנות באפשרויות של ריבוי יקומים, או קיומם של יקומים מקבילים. השערה מרתקת במיוחד היא זו המניחה יקום שמתקיים במעיין לופ נצחי. בתהליך הזה, היקום ההולך ומתפשט מגיע בסופו של דבר לשלב בו כוחות הכבידה מתגברים והוא שב ומתכווץ וקורס אל נקודת ההתחלה, הסינגולרית, ומכאן, שוב מפץ קוסמי, התפשטות, קריסה, וחוזר חלילה.  אלא שהמודל הזה איננו מסתדר עם התצפיות המלמדות כי היקום הולך ומתפשט בצורה מואצת. הגחמה הזאת של היקום לא ממש מובנת לאנשי המדע ולא ממש ברור מה מניע את הגלקסיות "לברוח" אחת מהשנייה במהירויות הולכות וגדלות? אחת התיאוריות תולה את הגורם במה שמכונה" אנרגיה אפלה. המדובר ב"משהו" שכיח מאד המצוי בצורה קבועה בחלל, בכל סמ"ק ממנו, מבלי להשתנות, וזאת בלי כל קשר לעובדה אם קיים בחלל הזה חומר, אם לאוו. קיומה של האנרגיה האפלה עשוי, לפי אותו ההסבר, לגרום לכך שהיקום יתפשט לנצח. אולם גם זה לא ודאי מסיבות הקשורות לחוקי הפיזיקה, אבל הרמיזה הזאת לנצח מספיקה לנו בשלב הזה.

לפני כשנה וחצי היתה התרגשות לא קטנה בחוגי הקוסמולוגים כאשר קבוצה של מדענים הודיעה כי הצליחה לאתר עיוותים בקרינת הרקע הקוסמית שנגרמו על ידי מה שמכונה, גלי כבידה הקשורים, כנראה, במפץ עצמו. גלי גראוויטציה נצפו על ידי איינשטיין בתורת היחסות הכללית שלו והם מעין עיקומים מחזוריים במרחב ובזמן, העשויים להיגרם על ידי גופים מאסיווים כמו שמשות. המשמעות של הגילוי הייתה שהמדענים זיהו אמצעי תצפיתי נוסף, ואולי, זווית חדשה של התבוננות באותה "נקודת ההתחלה" של היקום. לרוע המזל הסתבר כי מקור העיוותים הוא באבק בינכוכבי. זה לא אומר שבעתיד הם, או אחרים, לא יצליחו לעשות זאת. תארו לכם שיימצאו עקבות של גלי כבידה שנטבעו ישירות באותו אירוע קוסמולוגי עמום שהוא כנראה האחראי לקיום שלנו, ושל העולם שמסביבנו.

כתבתי את המילה "כנראה" עקב הנטיה לאגנוסטיות שאמצתי לי במהלך כתיבת המאמר. אגנוסטיזם הינה השקפה שאינה כופרת במציאותו של אלוהים, אבל טוענת שהמדע ואנחנו, עם התפישה החושית והשכלית שלנו, איננו יכולים לדעת על קיומו, או אי קיומו. ראשיתה של התפישה הזאת מיוחסת על ידי כמה חוקרים לפילוסוף היווני הסופיסטי, פרוטגורס שחי במאה ה-5 לפנה"ס. פרוטגורס כתב בתבונה רבה בספרו "על האלים": ואשר לאלים, אין בידי כל אמצעי לדעת אם הם קיימים, בשל אי בהירותו של הנושא, ובשל חייהם הקצרים של בני אדם. והנושא בהחלט לא בהיר. ההסטוריה של המדע מלמדת שהעולם אכן מלא הפתעות, ופעם אחר פעם אנחנו מתוודעים לאמת מהסוג "הלא ייאמן", אמת שאיש לא שיערה קודם לכן. לדוגמא, לפני 600-500 שנה, לא היה אדם שחשב בצורה פסקנית שאיננו מרכז העולם וכדור הארץ מסתובב סביב לשמש. לפני מאה שנים בלבד, המחשבה שיש בעולם שלנו, לא רק גלקסייה אחת אלא 100 מיליארד גלקסיות, כל בת 100 מיליארד ויותר כוכבים, היתה נראיית ללא ספק כהזויה בלשון המעטה.

האם קיימת אפשרות שמוחו של היונק הנבון שהופיע בפלנטה שלנו לפני כ-200,000 שנים וחי "חיים קצרים", בממוצע כ-80 שנה, איננו מסוגל לעכל ולהבין את טיבה האמיתי של המציאות? נכון שמידי פעם מופיע מין ניוטון, או איינשטיין כזה שמקפיץ את ההבנה שלנו בכמה וכמה דרגות, אבל התדירות שלהם איננה גבוהה. לסופר הבריטי מרטין איימיס מיוחסת האימרה לפיה "אנחנו רחוקים חמישה איינשטיינים מההבנה אודות מקורו של היקום".  מי יודע? אבל מה שעולה מכל הדברים האלה שצפויות לנו בעתיד, הקרוב או הרחוק, כמה וכמה הפתעות מרעישות בנוגע לעולם שלנו. מנסח זאת יפה האסטרונום האמריקני טוני רנדל, הבעלים של האתר Deep astronomy שאומר כי "הסיבה ליקום תהיה, כמעט בוודאות, מוזרה, פנטסטית, ומעבר לכל ההתנסויות שלנו". הכל אם כן נראה פתוח, כולל תסריטים רווחים המגיעים ממה שנראה כאיזורי הדמדומים של העולם הרציונלי. ומה עם אלוהים? אני אגנוסטי. איני יודע ומניח אותו בזהירות בצד. בכל זאת, אלים, אמר פעם מי שאמר, הינם נושא שביר במיוחד. ניתן להרוג אותם בנשיפה של מדען, או בקמצוץ של שכל ישר.

————————-

————————————————–