פנטסטי בכל קנה מידה

במידה מסוימת אנחנו ברי מזל. העלילה הזאת שמגיעה אי שם מאירופה הקולוניאלית של המאה ה-18 הייתה יכולה בנקל להיעלם ולהתמסמס בין דפי ההיסטוריה. מסבות כאלה או אחרות היא צלחה את מחסום הזמן, ואנחנו קבלנו, או אולי זכינו, בסיפור אנושי מרתק ויוצא דופן – סיפורה של קבוצת נשים ששרדה מעל ומעבר לכל המצופה.

——————–

הסוף וההתחלה ידועים, אבל לא מה שקרה ביניהם

אם אני מנסה לברר עם עצמי מה כל כך מושך באירוע שהתרחש לפני כ-250 שנה באי קטן, אי שם באוקיינוס ההודי, אני יכול אולי לנסות ולהציע כמה גורמים. למשל שמדובר בספור ההישרדות אולי הפנטסטי ביותר ששמעתי מעודי; סיבה נוספת עשויה להיות קשורה באותם גילויים נעלים של אנושיות ושאר רוח שהתגלו (בתקופה של גזענות אפילה) אצל כמה מגיבורי הספור. ויכול להיות בכלל שהמשיכה העזה שיש לספור הזה נובעת דווקא במה שנעלם בו. זהו אחד מאותם תסריטים שאנחנו מכירים את ההתחלה שלו, וגם את הסוף שהוא מדהים בכל קנה מידה. אולם איננו יודעים, וכנראה גם לא נדע מעולם, מה בדיוק התרחש שם באי טרומלין (Tromelin) בין לבין.

טרומלין הינו אי קטן באוקיינוס ההודי הממוקם כ-450 ק"מ מזרחית למדגסקר. מדובר באי זעיר ושטוח שמזכיר קצת בצורתו גרעין חמנייה. אורכו כ-1700 מטרים ורוחבו, כ-700 מטרים בלבד, מה שאומר שאתם יכולים לתור ולשוטט באי, לאורכו ולרוחבו בשעה אחת, אולי קצת יותר. טרומלין איננו מאויש למעט כמה מבנים של תחנה מטאורולוגית שיש בהם צוות קטן שמאכלס את המקום לסירוגין. בעבר היה האיון הזה תחת חסותה של צרפת הקולוניאלית, בשנים האחרונות מאוריציוס תובעת בעלות וצרפת מנהלת עימה דיונים על הקמת מנהל משותף.

31 ביולי 1761. הספינה L’Utile השייכת לחברת הודו המזרחית הצרפתית נמצאת בדרכה לאי מאוריציוס. לבד מצוות הספינה, היא נושאת על סיפונה כ-160 עבדים שנקנו במדגסקר והיו בדרכם למאוריציוס. באותן השנים העבדות הינה עדיין חוקית ובאי מאוריציוס יש דרישה לכוח אדם זול. העניינים מתחילים להסתבך כאשר הספינה מגיעה, ספק נסחפה, לקרבת האי שנקרא אז Île des Sables – בעברית, משהו כמו אי החולות. הספינה עולה על שוניות אלמוגים בקצה הצפוני של האי, מה שמביא לשבירת הגוף המרכזי של הספינה ולטביעתה. כ-123 אנשי צוות צרפתיים יחד עם עוד כ-80 עבדים מצליחים להיחלץ בצורה כזאת או אחרת לעלות על החוף. לאותם כמה עשרות עבדים שהיו כלואים באגף תחתון בספינה, שפתחו היה נעול במסמרים, לא היה כל סיכוי.

עלייה על הסיפון לצרפתים בלבד.

במהלך העלייה אל החוף קפטן האנייה כנראה סבל מהתמוטטות עצבים ומי שנטל את הפיקוד הוא הקצין הראשון, ברנש בשם קסטלן (Barthélémy Castellan du Vernet). זה מארגן את הניצולים שמצליחים להוציא מן הספינה הטבועה מזון רב, עצים וכלים שונים שישמשו להם להקמת מחנה קטן בחוף. עדויות ויומנים שנרשמו על ידי הצרפתים מתעדים את מה שקרה בחודשים הקרובים. נחפרה באר מים, נבנה תנור וכבשן ומטבח וגם הוחל בבנייתה של רפסודה חדשה. חודשיים אחרי, הרפסודה המכונה: "לה פרובידנס" מוכנה להפלגה לכיוון מדגסקר. על הסיפון עולים אך ורק אנשי הצוות הצרפתים. הקצין הראשון קסטלן מבטיח לקבוצת העבדים שנשארה במקום כי הספינה תשוב במהרה לאספם. הוא גם דואג להשאיר להם אספקה של מזון לפחות ל-3 חודשים.

פרובידנס מגיעה בשלום ליעדה. קסטלן, כך מלמדות העדויות, אינו שוכח את הקבוצה שנשארה באי. הוא פונה למושל מאוריציוס בדרישה לשלוח מיד ספינה לחלץ את הניצולים מהאי. זה מסרב בתוקף בטענה שלאנייה לא הייתה כל הרשאה להביא עבדים למאוריציוס, וקפטן הספינה הפר במפורש את האיסור הזה. קסטלן לא מוותר וממשיך ללחוץ, המושל ממשיך לסרב. נראה שספור המקרה גם מגיע לפאריז ומעורר רעש לא קטן, בעיקר כתוצאה מעקשנותו של קסטלן שממשיך לשגר מכתבים בנושא.

פוליטיקה קולוניאלית 

אלא שלצרפתים היו כנראה נושאים חשובים יותר לעסוק בהם, כמו למשל מלחמה מורכבת שהתנהלה בימים ההם ברחבי אירופה ומעבר לה, וכונתה מלחמת שבע השנים. בשלב מסוים בעלת האנייה הטרופה, חברת הודו המזרחית הצרפתית פושטת את הרגל. האירועים שהתרחשו באי החולות יורדים מסדר היום, לפחות בינתיים.  קסטלן מוצא עצמו במקום אחר ובתפקיד אחר. בשנת 1772 מסכים שר הימייה לשלוח ספינה לאי, וזאת למרות ההנחה שרווחה אז לפיה האנשים שנותרו באי אינם כבר בין החיים.

המטבח- (Archaeology magazine – Courtesy Max Guérout, Groupe de Recherche en Archéologie Navale; Photo: Jean-François Rebeyrotte)

באופן מעשי, יוצאת ספינה צרפתית (Sauterelle) רק בשנת 1775, למעלה מ-14 שנים לאחר שהצרפתים נטשו. אלא ששלב מחיאות הכפיים עדיין מוקדם. קפטן הספינה חשש להתקרב מידי אל חופי האי והחליט לשלוח סירה קטנה עם 2 אנשי צוות. בדיעבד הסתבר כי חששו היה מוצדק. הסירה עלתה על שרטון וטבעה. אחד מ-2 אנשי הצוות הצליח לשחות חזרה אל הספינה, השני הגיע לאי. בכל זאת נראה כי ההפלגה לא הייתה לשווא. צוות הספינה מצליח להבחין ממרחק בכ-13-14 דמויות שהיו על האי וגם במה שנראה כעשן מדורה.

הישרדות כנגד כל הסיכויים

כשנה אחר כך, ב-29 בנובמבר 1776 מגיעה ספינה נוספת אל האי טרומלין שמצליחה לעגון. מפקד הספינה נקרא: Marie Boudin de la Nuguy de Tromelin והוא זה שגם נתן לאי את שמו הנוכחי. מה שיותר חשוב הייתה העובדה המדהימה לכשעצמה כי באי נמצאו בחיים 7 נשים ותינוק בן 8 חודשים שחולצו סוף סוף וחזרו הביתה אחרי כ-15 שנים בהן הם שרדו כנגד כל הסיכויים. מה בדיוק התרחש שם ב-15 השנים שעברו? ומה ארע לכל אותם אנשים שנראו על האי שנה קודם? מיד נגיע לכך.

אחד הגיבורים בספור הזה שעדיין לא הוזכר כאן הוא מקס גראוט (Guérout) קצין ימייה צרפתי שהקים עם פרישתו מהצי קבוצת מחקר ארכיאולוגית החוקר ספינות טרופות. החל משנת 2004 מבצע גראוט, יחד עם קבוצה של חוקרים ומתנדבים, מחקר ארכיוני וארכיאולוגי מקיף על האירועים שהתרחשו באי טרומלין, לרבות הוצאה של 4 משלחות מחקר ששהו באי שנים 2006, 2008, 2010 ו-2013. הממצאים שלהם שנאספו ותועדו בהקפדה רבה, תוארו בצורה מקיפה ומפורטת במיוחד במגזין האמריקני Archeology.

THE FORGOTTEN SLAVES OF TROMELIN – Sylvain Savoia

שיט אל הלא נודע עם סירת מפרש ארוג מנוצות

החפירות האינטנסיביות במקום סייעו לדוגמא לשחזר את תפריט המזון ששימש את קבוצת השורדים. במהלך החפירות נתגלו שורה של מבנים חפורים ששמשו למגורים ולמטבח, ונחשפו ממצאים רבים, לרבות מדורות מפויחות, עצמות עופות, שרידי מזון, כלי עבודה וקערות וכלי ואוכל שחלקם יוצר או עובד מכלים קיימים. בהיעדר בעלי חיים גדולים במקום המזון היה כנראה די מוגבל. גם מלאכת הדיג לא הייתה פשוטה עקב המבנה הטופוגרפי של האי, וכנראה גם בגלל העובדה שרובה של אוכלוסיית העבדים הגיע במקור מאזור הררי במדגסקר ולא התנסה בחיי ים ודייג. מתוך כך נראה כי המזון של קבוצת השורדים נשען ברובו על המגוון העצום של הציפורים (והביצים שהטילו), בעיקר סוג של שחפיות, צבי ים וסרטנים ממינים שונים.

לדעת גראוט, רובם הגדול של האנשים שנותרו באי נפטר במהלך השנתיים הראשונות לשהותם בו. העדויות שנמצאו מרמזות על אפשרות שקבוצה של כ-18 איש ניסתה להיחלץ מהמקום בעזרת רפסודה שבנו אולם אין כל עדויות על כך שהם הגיעו למדגסקר, או לאי אחר. נראה כי באי חיה במשך כ-10 שנים קבוצה קטנה של כ-15 נשים וגברים. הממצאים מרמזים על כך כי חודשים ספורים לפני הגעת הספינה המחלצת, ניסו 6 גברים ונשים, כולל המלח הצרפתי שנקלע לאי בניסיון החילוץ האחרון, להפליג מהאי באמצעות רפסודה קטנה עם מפרש ארוג נוצות. גם במקרה זה לא ידוע דבר על גורלם.

הדרמה הזאת באי טרומלין התרחשה כאמור במחצית השנייה של המאה ה-18. קבוצת העבדים לא תעדה את קורותיה וכל מה שידוע בוודאות על מה שאירע שם מגיע ממקורות שונים, לרבות רשימות ביומן האנייה שתועדו בקפדנות בחודשיים הראשונים על ידי אחד הצרפתים, תעודות ומכתבים שנשמרו במוסדות שונים, וכמובן המידע ארכיאולוגי שנאסף בעקבות החפירות שנעשו במקום בשנים האחרונות.

פחדים, רעב, אלימות, תקוות, אכזבות, רגעי אושר…

אני מנסה לדמיין לעצמי מה קרה שם בעולם האי, בשנים ההן. קבוצה של מעל ל-200 איש נקלעים לעולם זעיר, פראי, קיצון שאין להם כל מושג מה קורה בו. אחרי ההלם הראשוני וימי הסתגלות הראשונים צריך היה להתקיים. מי שהכתיבה את החוקים וכללי ההתנהגות בעולם החדש והלא נודע הזה, הייתה מן הסתם קבוצת האדונים – הקבוצה הצרפתית שהייתה גדולה הרבה יותר ודומיננטית. חודשיים אחר כך כאשר זו נטשה, ברחה, נשארו על האי כמה עשרות אנשים בני מדגסקר שהיו צריכים "להסתדר" ולשרוד בשטח קטנטן ובסביבה אלימה ולא מוכרת. מציאתם של מבנים וכלים מלמדת על קיומם של חיי קהילה עם הירארכיה מסוימת. דמו לעצמכם הרפתקה אנושית המתנהלת בפיסת קרקע זעירה ותחומה בשוניות אלמוגים. דינמיקה של פחדים, רעב, אלימות, תקוות, אכזבות, רגעי אושר…כך או כך, 15 שנים אחרי, אנחנו מקבלים סוף מדהים, בלתי נתפס, הרואי וכמעט מיתולוגי במהותו. בשיאו, עולות על ספינת החילוץ השורדות האחרונות של האי, קבוצה של 7 נשים – עטויות, על פי כמה עדויות, בבגדי נוצות של ציפורים.

עלילה גדולה מהחיים

כאשר מגיעה קבוצת הנשים למאוריציוס הן פוגשות, על פי מקס גראוט, עולם שונה במעט מזה שהכירו, עולם שמתחילות לנשוב בו רוחות חדשות. העובדה היא שהמושל החדש של מאוריציוס (JacquesMaillart-Dumesle) מחליט לשחרר את כולן מעבדות באופן מידי. הוא מסביר זאת בכך שנסיבות לקיחתן לעבדות הייתה, מלכתחילה, לא חוקית. יתירה מזאת, הוא לוקח תחת חסות את התינוק ואת שתי הנשים שהן אמו וסבתו, ומטביל אותם לנצרות. הילד קיבל את השם משה ז'אק (על שמו של המושל), ואמו שנקראה סמיאבו (Semiavou) או, "אחת שאינה גאוותנית", נקראה כעת: חווה. הסבתא זכתה לשם דופין. אין כל עדות אודות גורלן של 4 הנשים האחרות. אין גם עדות באשר לתגובתו של קסטלן שבעת השחרור היה כבר בתפקיד אחר בחבל בריטני. קסטלן נפטר בשנת 1782, כ-6 שנים לאחר שהבטחתו קוימה.

הספור הזה עשוי מחומרים שמרכיבים סרטים ורומנים אפים גדולים. בשנת 2010 התפרסם ספר קטן בצרפתית בנושא, ומאוחר יותר גם ספר קומיקס של סילבן סבויה (Savoia) אמן צרפתי שהתלווה לאחת מהמשלחות הארכיאולוגיות שהגיעו למקום. איכשהו נדמה כי העלילה הזאת גדולה הרבה יותר. שבע הנשים שחזרו למאוריציוס הן ללא ספק הגבורות הראשיות שלה, אבל יש בה, נדמה, גם כמה וכמה גיבורי משנה שחלקם בעלילה כנראה לא ייוודע לעולם. כדאי גם להזכיר את הקצין הראשון קסטלן ומקס גראוט, איש הימייה והחוקר צרפתי בן זמננו.

חרות, שוויון ואחווה

גיבור נוסף, מפתיע, שסייע לכך שהסיפור הזה לא ישכח הוא המתמטיקאי והפילוסוף הצרפתי המרקיז דה קונדורסה. קונדורסה שהיה אחד מהדמויות המרכזיות במהפכה הצרפתית כלל את סיפורם של השורדים מהאי טרומלין (עם כמה אי דיוקים קטנים) בפמפלט שפרסם בשנת 1781 ונקרא: "הרהורים על עבדות כושים". הוא מציין שם כי 300 עבדים תקועים על אי קטן שמוצף בזרמי גאות פעמיים ביום, ומאשים ישירות את השלטונות הצרפתיים: "שבע נשים כושיות, וילד שנולד על האי נמצאו, הגברים מתו כולם, בין אם מסבל, חוסר תקווה, או ניסיונות להימלט". במהפיכה שתחל בצרפת כמה שנים מאוחר יותר יחרתו ערכים כגון: חירות, שוויון ואחווה. עבור בני מדגסקר שהגיעו אל האי טרומלין זה היה מאוחר מידי.

———————

———————————————————

בין המקורות ששמשו אותי לכתבה: Vintage News ,Wikipedia, Economist, Archeology

תודה שהגעת לכאן. הבלוג הזה הינו יצירה אישית, תוצאה של השקעת עשרות רבות של שעות עבודה וסקרנות שנמתחת לקצה. אשמח אם תשקל/י את האפשרות להשתתף בהשקעה בכל סכום שיראה לך.