אדם ולווייתן

ספור אימה מן הזן של "לא יאומן כי יסופר" המתאר את קורותיו של צייד לובסטרים מ-מַסָּצ'וּסֵטְס ארה"ב שנקלע למשך שניות ארוכות אל פיו של לוויתן צעיר. הספור הזה מתעמת עם שורה של סיפורים אורבניים, מיתוסים ואגדות עם, וגם עם כמה עובדות צבעוניות ממעי הדג.

————————————————-

בתור ילד אהבתי מאד את אותם מדורים שהופיעו בכתבי העת השונים תחת הכותרת "לא יאומן כי יסופר". היה נחמד לראות שהעולם הוא לא כמו שהוא נראה ושמתחת לפני השטח, גם במובן המטאפורי, קורים כל הזמן דברים מופלאים – נקודת פתיחה נהדרת לילד משוטט וסקרן. היום, בסיועה הנדיב של רשת האינטרנט, יש גודש מן החומרים המשונים הללו, והפליאה, נדמה, קצת התקהתה והפכה לחלק מהשגרה. ובכל זאת, חשבתי לעצמי שהספור הבא היה משתבץ לו יפה באחד מאותם מדורים. 

בד בבד עם הופעת הלוויתן ניתז על פני המים משהו נוסף. לאחר כמה שניות של חרדה זיהה מאיו את חברו הוותיק כשהוא חבול ופצוע

הנה, תארו לעצמיכם בוקר אחד שטוף שמש שבו משייטים להם בספינה קטנה צמד דייגי לובסטרים, וגם חברים וותיקים: מיכאל פקארד וג'וש מאיו. ספינת הדיג הקטנה שכינוייה: J&J שטה לה לא הרחק מ-פרובינסטאון (Provincetown), העיירה הקטנה שבה הם מתגוררים הממוקמת בקצהו של קייפ קוד, חצי אי קטן במסצ'וסטס, ארה"ב. מאיו עוקב אחר חברו שצולל במים בעקבות הלובסטרים. "היה לנו יום די מוצלח", הוא יאמר בראיונות הרבים שיתן למחרת היום, "עד לאותו רגע כבר היו לנו כ-100 ק"ג לובסטרים". ואז, כך יספר לכתב העיתון המקומי: The Cape Cod Times, בועות האוויר שסמנו את מיקומו של מייקל פסקו, המים החלו לרגוש באלימות, ועל פני המים הופיעה דמות לא ברורה. 

מאיו סבר כי  מדובר בכריש לבן, מה שלא בישר טובות לגבי חברו. אלא שמהר מאד הסתבר לו כי טעה בזיהוי. רגע אחר כך הופיע ראשו של לווייתן גדל סנפיר (humpback whale); בעל חיים ענק שמגיע בבגרותו לאורך של כ-13 מטרים ולמשקל של כ-25-30 טון! בד בבד עם הופעת הלוויתן ניתז על פני המים משהו נוסף. לאחר כמה שניות של חרדה זיהה מאיו את חברו הוותיק מיכאל פקארד מתנועע במים כשהוא חבול ופצוע. בינתיים הלווייתן עזב את המקום והוא נחלץ לסייע לחברו לעלות לספינה, תוך שהוא שומע אותו ממלמל בכאב: הוא ניסה לבלוע אותי.

מה בדיוק קרה שם? זכות הדבור לעמוד הפייסבוק החביב של קהילת פרובינסטאון. ב-11 ביוני בשעות הערב עלה שם הפוסט הבא (בצד שמאל), מפיו של פקארד עצמו: "שלום לכולם, אני רק רוצה להבהיר מה קרה לי היום. צללתי בעקבות לובסטרים ולווייתן גדל סנפיר ניסה לאכול אותי. הייתי בפיו הסגור במשך כ-30 עד 40 שניות לפני שהוא עלה על פני המים וירק אותי החוצה. אני חבול מאוד אבל אין לי עצמות שבורות…".

בראיון ל-The Cape Cod Times ממשיך פקארד ומספר על אותן 30-40 שניות: “הייתי לגמרי בפנים; זה היה שחור לחלוטין. חשבתי לעצמי, שאין סיכוי שאצא מכאן – גמרתי, אני מת. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הילדים שלי – הם בני 12 ו -15". המחשבות הוא מספר במקום אחר, רצו במהירות: האם ייגמר לי האוויר? האם אבלע פנימה? 

זה היה שחור לחלוטין. חשבתי לעצמי, שאין סיכוי שאצא מכאן

אפשר רק לדמיין מה קורה ועל מה חושבים באותן השניות? זה מזכיר לי לרגע את רגעי הסיוט המתוארים ב-"הבור והמטוטלת" של אדגר אלן פו היכן שהגיבור נמצא בבור חשוך ולהב המטוטלת הולך ומתקרב…"שרוי בעילפון הייתי, תשוש עד מוות בשל הייסורים הממושכים_ אגב מאמצים תכופים ומחושבים להיזכר, להחזיר לעצמי סימן כלשהו של מי אני ולא להישאר במצב של אפסות. ניסיתי להעלות זיכרונות. אבל רוב הזמן הייתי במצב של חוסר הכרה. הרגשתי אימה סתומה בלב, בשל דממה בלתי טבעית*".

בראיון לניו יורק טיימס מספר צ'רלס מאיו, אביו של ג'וש מאיו וחוקר בכיר במרכז ללימוד חוף בפרובינסטאון, שמפגשים מבעיתים מן הסוג הזה לא ממש מוכרים. לדבריו, מדובר בלווייתן צעיר באורך של כ-10 מטרים שנראה בעבר שוחה באזור. ככל הנראה הלוויתן צלל בעקבות להקות דגיגים כאשר לכד בשוגג את מר פקארד בפיו העצום. למזלו של פקארד הוא נשאר רק בפה. מה גם שבלועם של לווייתנים מן הסוג הזה מצויים מעין זיפי מברשת (baleen plates) שתפקידם "לסנן" את המים מהפלנקטון, הסרטנים והדגים לפני שהם בולעים אותם.

לפחות על פי הספרות הפולקלוריסטית הדברים יכולים להסתיים גם אחרת. כמו למשל הסיפור הערפילי והחמקמק אודות ג'יימס בארטלי שעבר לכאורה חוויה בסגנון יונה הנביא. ראשיתה של העלילה המשונה הזאת בסוף המאה ה-19 כאשר החלו להופיע בעיתונות האמריקאית, ומאוחר יותר גם באירופאית, ספורים אודות מי שכונה יונה המודרני (מי שמחפש את הספור בהרחבה, כולל מקורות, יוכל להתחיל כאן). האירוע הדרמתי הזה מתרחש בעת מסע ציד לווייתנים באזור איי פוקלנד, אי-שם בשנת 1891. סירתו של בארטלי מותקפת על ידי ראשתן גדול-ראש, הנקרא גם: לוויתן זרע (SPERM WHALE), הוא מושלך למים ונעלם בפיו של הלווייתן. 

מכאן, מתפתחת העלילה בכיוון פרקטי יותר ונוגעת, איך שאומרים, היישר בגועל נפש

יש כמה וכמה וורסיות לגבי ההמשך. גרסה עקשנית אחת מספרת כי חבריו צדו והרגו את הלווייתן מבלי לדעת שהוא בלע את חברם. הם פשוט מיהרו לחתוך את בשרו מחשש שירקיב עקב מזג האוויר החם ששרר באותה עת, וכך גם יכלו לחלצו במהירות יחסית. ואם כבר נדרשנו ליונה הנביא שחי במעי הדג ״שלושה ימים ושלושה לילות״, הוורסיה הדומיננטית קובעת כי בארטלי שהה בתוך הדג 36 שעות. מכאן, מתפתחת העלילה בכיוון פרקטי יותר, ונוגעת, איך שאומרים, היישר בגועל נפש. מסופר, בין היתר, כי מיצי הקיבה של הלוויתן הלבינו את עורו ושהוא היה עיוור כל שארית חייו. בכמה ורסיות מתונות יותר נאמר שהוא נחלץ בעור שיניו ושב לנהל אורח חיים סדיר. הוא בילה את שארית חייו כסנדלר ונפטר 18 שנים אחרי המקרה כשהוא נקבר בעיר Gloucester באנגליה. על גבי  מצבתו נחרט, איך לא: "ג'יימס בארטלי – יונה המודרני."

שהות זמנית – ג'ימס בארטלי נבלע על ידי לוויתן. מעשייה חמקמקה מסוף המאה ה-19

חומצות מימן ואנזימים אינם מתיישבים יפה עם מיתוסים וסיפורי אגדה מופלאים

ספור יפה אבל כנראה לא ממש אמיתי. אדוארד ב. דיוויס, פרופ' אמריקאי למדע והיסטוריה מפנסילבניה בדק את ספור העלילה הזה בצורה יסודית ומצא בו אינסוף סתירות. חוקרי לווייתנים מאשרים אכן שלווייתנים מן הסוג הזה מסוגלים לבלוע בעלי חיים בשלמותם, כמו לדוגמא, דיונונים ענקיים, ובוודאי גם בני אדם. אלא שהקורבן האומלל שיגיע לשם לא יוכל לצאת בשלום. הוא יימעך, יטבע או ייחנק בבטנו של הלוויתן. ללווייתן הזרע יש קיבה בת ארבעה מדורים. בראשון שבהם אין כל הפרשה של מיצי קיבה וכל התפקיד של החדר הזה הינו אחסון וכתישה מכנית. כך למשל הוא מסוגל לעמוד בפני התקפי המלתעות של דיונון שנבלע. החדר השני הוא גדול יותר. זה המקום בו מתקיים העיכול ושם גם מופרשים תמיסות כגון חומצת מימן כלורי ואנזימים שונים ומשונים. 

חומצות מימן ואנזימים לא מתיישבים יפה עם מיתוסים וסיפורי אגדה מופלאים. מזלו של מיכאל פקארד מפרובינסטאון שהוא נקלע בטעות למקום שהוא לא היה צריך להיות בו. כמו שתיאר זאת בלשון ציורית אחד החוקרים בראיון לטיימס: "כאשר הלווייתן הבין שהוא תפש משהו שאיננו בגדר הטרף הטיפוסי שלו – במקרה זה צייד לובסטרים אנושי, הוא הגיב בדיוק כמו אדם היושב לאכול ובולע בטעות זבוב. הוא ירק אותו החוצה ועזב את המסעדה.

—————————–

——————————————————————-

* הציטוט מהבור והמטוטלת – תרגום ב. גלפנר

5 תגובות

  1. מעניין אבל עוד לא השתכנעתי שהסיפור מדויק… בכל אופן כמו שכתבת הלוויתנים האלה אוכלים פלנקטון כך שלגתע הדייג נכנס לפה של הלוויתן בטעות ולא "נבלע"

  2. לדעתי, זוהי אחת מאותן מעשיות דמיוניות אך מרתקות, ובזה גדולתן. המחקר לעולם לא יגיע לקרסולי המעשייה, שהיא הקטע הנחמד ששווה להינות ממנו.

  3. מסכים לגבי כוחן של המעשיות, אם כי במקרה האחרון בכיף קוד נראה לי שכן היה שם ספור. לווייתן צעיר שפוער פה גדול לתפוש להקדת דגים והוא תופש גם בן אדם אבל מיד פולט אותו…

השאר תגובה