סימניה עם סיפור מאחור
בית מרפא לזיכרונות ילדות
באחת הכתבות שקראתי לקראת הביקור בבית החולים לבובות בליסבון נכתב כי הבניין הזה איננו רק בית מרפא לבובות וצעצועים אלא גם מקום החלמה לזיכרונות ילדות. נחמד. אז אם אתם רגשנים ונוטים לנוסטלגיה ולסיפורים של פעם, יש בהחלט מצב שביקור ב- Hospital de Bonecas, כך הוא נקרא במקור, יהווה עבורכם מסע מרגש אחורה בזמן.
האמת היא שכאשר הגענו למקום, קריאות ההתפעלות וה-וואו שהוצאנו היו מעורבות בתחושה מסוימת של קריפיות. זה לא נעים לראות ברבי בלי זרוע, או דב טדי בלי עין. אבל יכול להיות שאת כל ההקדמה לעלילה הזאת צריך להשאיר לאנשי המקום. בכניסה לבית חולים מקבל כל אחד מאיתנו כרטיס (3.5 יורו) שהוא בעצם מעין סימניה-סיפור עם תמונה של ילדה אוחזת בבובה (למעלה), ומאחור, על "גב" הילדה מודפסת הקדמה קצרה וציורית אודות ההיסטוריה של בית החולים.
הנה קטע ממנה בתרגום חופשי: "התקופה: שנות ה-30 של המאה ה-19. ברחובות אין עדיין מכוניות. בסמוך לשוק, ליד דלת הכניסה לחנות לעשבי תיבול נהגה לשבת אשה זקנה ולתפור בובות מבד. באותה תקופה הילדים נהגו ללוות את הוריהם, או את הסבא והסבתא בדרכם לשוק. זו הייתה פעילות שהסבה להולכים הנאה רבה, קצת בדומה לימים אלה כאשר אנחנו הולכים למרכז קניות, אולי, אפילו יותר. לבד משפע הפירות והפרחים, הסתובבו בשוק ברווזים, ארנבות, עופות, יונים, דגים צבעוניים. כל אלה יצרו תערובת עזה של צלילים וריחות…ילדים לא פחדו ללכת לאיבוד. כולם הכירו זה את זה בשמותיהם וליסבון נראתה כעיר קטנה."
————————————————————
עולם חי ובועט
זו הייתה ההתחלה. אותה אישה זקנה מהסימניה הייתה חלק ממשפחה שצאצאיה וקרוביה מחזיקים עד היום במקום הזה שהפך ממתפרה זעירה של בובות לבית חולים של ממש. אחת מקרובות המשפחה, מנואלה קוטיליירו, מקבלת אותנו בכניסה יחד עם מרתה מהעובדות הוותיקות שבמקום.
בבית החולים, הן מספרות לנו, יש כיום ארבע רופאות ואחיות שעוסקות בתיקון ואיחוי הבובות. הן קבלו הכשרה מיוחדת במוזיאון ומרכז תרבות מיוחד בליסבון שמשמר אומנויות מסורתיות. בבית החולים יש גם מוזיאון קטן ובית מלאכה בו הן מטפלות, משחזרות וגם מוכרות בגדים, צעצועים ובתי בובות. בכלל, עולם הבובות, כך נראה, חי ובועט, לפחות אם מסתכלים על הביקוש העצום לבית החולים. מרתה מספרת לנו שהן מקבלות בובות מכל רחבי אירופה, ובעצם מכל העולם, ויש רשימת המתנה של כמה חודשים. תהליך הקבלה לבית החולים פשוט: יש לך בובה שזקוקה לטיפול, אתה מביא אותה לכאן, ואז היא תירשם ותתוייג ותחכה "במחלקה" (ארון? מגירה?) עד שתגיע האחות.
———————————————————
————————————————————————
לכל בובה סיפור משלה
אנחנו מסתובבים בין החדרים הצפופים. קירות, ארונות, שולחנות, מגירות גדולות, כולם עמוסים עד להתפקע בבובות בגדלים וצורות שונות, עשויות מחומרים שונים ומשונים, כגון: פורצלן, פלסטיק, מתכת, צמר ובד. אם חשקה נפשך להציץ בנכסי תרבות של עולם ישן, זהו המקום.
וויקיפדיה: בובות הן ייצוג פיזי ומלאכותי של אדם, לעיתים תינוק, והם כאן משחר ההיסטוריה. דמות הבובה נרקמת ומתעצבת במערכת היחסים הייחודית הנרקמת בינה לבין אדוניה בני האדם. ותראו איזה דימוי נקשר בהן בבובות, אם נתעלם לרגע מכמה מאותם סטריאוטיפים קיצוניים; הבובות יודעות לנחם ולארח לחברה, לשמור, להפיג בדידות, לקשט ולהתהדר, לדמות אנשים ויצורים אחרים, וגם לשמח ולהרגיע. כמו למשל, זהבה, הבובה של נורית (ושל מרים ילן שטקליס): "צחקה בובה זהבה, וצחק מאוד הדוב, למה לגרש החושך, והרי הוא ילד טוב".
זה לא מפתיע שאנשים רוצים לשמור עליהן. ובכל זאת מרתה מספרת לנו שבובות רבות המובאות כאן לתיקון וריפוי אינן נדרשות חזרה על ידי בעליהן. לאלה מן הסתם יש ספור מעניין אולי גם דרמתי.
—————————————————————————
——————————————————————–
————————————————————-
פנים אדומות ושרוטות, רגליים שבורות, שפתיים קרועות_
דרמות אינן חסרות בסיור שלנו. השוטטות בחדרי בית החולים מפעימה, מרתקת ולא תמיד מהנה. בין אינסוף הבובות המצויות כאן אפשר לראות פנים אדומות, פנים שרוטות וחבולות, רגליים שבורות, זרועות קרועות, שפתיים סדוקות, ומה לא. מרתה מובילה אותנו לחדרי הטיפול, שם היא פותחת כמה מגירות עם "תרופות"_ לעיננו נגלה מראה מקברי משהו: ראשים, חלקי ידיים, רגליים, שערות ופאות. לא הרחק משם, במחלקת העיניים הנמצאית בארון נפרד, נפתחות מגירות גדולות ולנגד עינינו נפרשות עיניים בגדלים ובצבעים שונים.
מרתה מניעה את המגירה והעיניים מתחילות לעפעף. בררר.. עולם שלם של חלקי חילוף בובתיים. אני מפליג לרגע בדמיון אל עולם "הבובות" של סרטי המדע הבדיוני שבו חיים ומהלכים רובוטים, בוטים ודרואידים המיוצרים בטכנולוגיות חדישות בסדנאות מיוחדות של עולם העתיד. בית הבובות הזה קיים במציאות עצמה.
————————————————————————–
———————————————————————————
בסיום הביקור אני רוכש לעצמי "בובה" קטנה – רובוט מכני זעיר עם מפתח שמותח קפיץ קטן וגורם לו להלך. בבית, וזה קורה כבר בארץ אחרת, אני מסובב את המפתח ומשלח את החבר לדרך. הוא הולך ומתנדנד. אחת מזרועותיו איננה נעה. בעיה. מחזיר אותו בעדינות לקופסה. למנואלה ומרתה יש לקוח נוסף בפוטנציה.
——————————————-
————————————————————————————-
*כל התמונות צולמו ע"י עמי בן בסט. כל הזכויות שמורות ©
הכתובת של המוזיאון: The Hospital de Bonecas (The Doll Hospital) – Praça da Figueira 7, Lisbon
אהבתי מאד כה לחי היטבת לבטא במילים את תחושתו של אחד שביקר שם
מעניין, אם כי מבחינתי כמי שלא שיחק בבובות לא נוסטלגי 🙂
לפני שבועיים אשתי ואני עברנו ליד "בית חולים לבובות" בנאפולי ולא נכנסנו…
יום עצמאות שמח
מוטי, הכתיבה היתה אכן קצת מאתגרת. גם אני לא ממש שיחקתי בבובות…חג שמח גם לכם:)
יש גם דברים כאלו בעולמנו. אנו חסים על בובות ונוסטלגיה… יופי של רשימה, תודה רבה!