עיר רפאים

————————

סיפורה הלא ייאמן של צ'יאתורה, עיר מכרות קטנה אי שם במערב גיאורגיה. בצ'איתורה אין מבנים מפוארים, קתדרלות מרשימות או מונמנטים יוצאי דופן. ההיפך הוא הנכון, בתיה זקנים, קירותיהם מתקלפים ומימי הנהר הזורם בה עכורים. גם אוכלוסיית העיר הולכת ומתדלדלת במהירות והעתיד נראה עגום במיוחד. 

ובכל זאת יש בה בעיר הזאת, לפחות מנקודת המבט של התייר המזדמן, קלף מנצח אחד; חלק ממערכת התחבורה בעיר הינם רכבלים – קרוניות מתכת קטנות שיוצרו בעת השלטון הסובייטי לפני למעלה ממחצית המאה. אלה, כך מסתבר, עדיין נעות בשמיה, כנגד כל הסיכויים.

——————–

"יכל להיות שיהיה לך מעניין יותר להגיע למקום אחר – עיר תעשייתית במערב גיאורגיה. התחבורה בעיר הזאת נעשיית עם רכבלים שהותקנו בה בשנות ה-50 של המאה הקודמת וחלקם עובדים עד היום הזה…".

כך, בדרכו הצנועה,  הציג לי ניקה ללאשווילי , מורה הדרך הגיאורגי, את צ'יאתורה (Chiatura) עיר מכרות קטנה המצוייה כ-200 ק"מ מטביליסי. הגעתי ל-ניקה לאחר שפרסמתי ב"טריפ אדוויזר" מכרז קצרצר למציאת מורי דרך בטביליסי שענה גם על כמה מהגחמות שלי. צ'יאתורה בהחלט נכנסה לשם – מקום מבודד וקיצוני עם נוף עוצר נשימה, סביבת מגורים שכמעט ולא השתנתה, וגם טכנולוגיה ישנה ואקזוטית, במקרה זה טכנולוגיה סובייטית שעדיין, איכשהו, עובדת.

(לחצו על התמונות להגדלה..)

 

בתמונות שראיתי באתרי האינטרנט השונים נראית צ'יאתורה כמקום אפוקליפסי המזכיר מעט את הנוף בסרטי מקס הזועם בדרכים. כאשר הגענו למקום לאחר קרוב ל-3 שעות נסיעה מטביליסי, לא התבדינו. העיר של "פקעת התולעת" – כך דימה את הדרכים בה משורר גיאורגי ידוע, משתרעת על צוקים גבוהים ובעמק צר בו עובר נהר הקווירילה (Kvirila). העיר עמוסה בבתים ישנים, שכוני בלוק מהתקופה הקומוניסטית, גרוטאות וכבישים משובשים. בצידה המזרחי של צ'יאתורה מצויים מפעלי העיבוד של עפרות המנגן המוסעות מהמכרות שבאיזור באמצעות קרונות מיוחדים.

העיר עצמה מרושתת בקרוב ל-30 רכבלים שנבנו כאמור במחצית המאה הקודמת, וחלקם – 4-6 קרוניות מזדקנות, ממשיך עדיין לנייד את אזרחי העיר ממקום למקום, בהפרשי גבהים של כ- 200-400 מטרים.

ניקה מביא אותנו לאחת מתחנות העגינה שהייתה שוממה מאנשים. עוד 10 דקות, הוא מספר לנו; הם נמצאים כעת בהפסקה. לאחר כ-40 דקות מגיעה אשה מבוגרת ופתחת את דלת הרכבל. אנחנו נדחקים פנימה והדלת נסגרת מאחורינו. לאחר זמן מה נשמע צלצול פעמון והגלגל הגדול הממוקם בנקודת היציאה מתחיל להסתובב, משחרר את כבל הפלדה. אנחנו בתנועה.

חלונות הקרונית מלוכלכים ומעורפלים ולא ניתן לראות מבעדם דבר. נראה כי החלונות רוויים בלכלוך ואבק שהצטבר בהם במשך עשרות שנים. המציאות שבחוץ נראית מעומעמת. לא מפתיע שהיו אלה שכינו קרונות המתכת הללו, ארונות קבורה מעופפים. 

 

 

מרבצי המנגן התגלו בצ'יאתורה על ידי הסופר והמשורר הגאורגי, אקאקי צרטלי (Tsereteli). צרטלי שהסתובב באיזור בשנת 1879 מצא בערוץ הנהר שכבת אדמה המכילה מנגן בכמויות עצומות. במהלך השנים שיבואו ובסיוע חברות גרמניות הוקם בעיר מערך כרייה מורכב לרבות מסילת רכבת שהביאה את המנגן למפעל לייצור סגסוגות של מנגן וברזל בעיר סמוכה. ברבע הראשון של המאה העשרים הפיקו המכרות שבעיר קרוב ל-60 אחוז מצריכת המנגן העולמית. תחת השלטון הסובייטי עברו המכרות לייצור בלעדי עבור תעשיות כבדות בגיאורגיה ובברית המועצות.

לאחר השחרור מברית המועצות, ובמשך רבע המאה האחרונה, ירדה הפקת המנגן בצורה דרסטית. נכון להיום קיימים באיזור צ'יאתורה 4 מכרות תת קרקעים ו-3 מחצבות עם כושר ייצור שנתי של 1.2 מיליון טון עפרות מנגן ו-400,000 טון תרכיזי מנגן, כולם בבעלותה של חברה גיאורגית שהיא חברת בת של תאגיד הפלדה בינלאומי.

בשנת 1954 הופיעו בצ'יאתורה הרכבלים הראשונים, או בלשון המקומית "Kanatnaya Doroga", בתרגום חופשי: דרכי הכבלים. הרכבלים נבנו בשיטה המכונה jig-back. במערכת כזאת שתי הקרונות מחוברים לאותו הכבל. המנוע החשמלי שנמצא בתחתית המערכת מושך קרונית אחת שנעה כלפי מטה ו"משתמש" במשקלה על מנת לדחוף את השנייה כלפי מעלה. וכך, בערך במחצית הגובה, הן חולפות אחת על פני השנייה.

 

אנחנו ממשיכים לטפס. מהחלונות, כאמור, לא ניתן לראות דבר ואני מכוון עצמי אל צוהר קטן ממנו אני מנסה לצלם. למטה אפשר לראות את פס המים של נהר הקווירילה, הצוק התלול וחורש העצים התלויים בו. כל אלו חולפים מול עיני כמו בסרט סלואו מוש'ן. אני מנסה לצלם וידיאו אבל כולם מדברים, אולי מנסים להסתיר תחושות של פחד ואי הנוחות. כאשר אני מביט בטלפון העתיק ובמכסה המתכת החלוד והמתקלף, מה שאמור לשמש כיציאת חירום, אפשר להבין גם למה. 

 

ממרומי הגבעה נראית צ'יאתורה כ-בליל מוזר ומרתק של בתים ובניינים הפרושים במדרונות ובפסגות ועל גדות הנהר. בעזרת משקפת יהיה אפשר להבחין מן הסתם גם ברשת הכבלים שמחברים את העיר בנקודות שונות ואולי גם ב"קוביות" המתכת הזעירות הנעות בינהם.

ראטי אוניילי ( Oneli), במאי גיאורגי הפיק כאן סרט תעודי עטור פרסים בשם עיר השמש. אוניילי שחי כרגע בארה"ב,  מספר באחד הראיונות שהעניק לקראת ההקרנה, כי לא שמע על המקום הזה למרות שנולד וגר בגיאורגיה שנים רבות. בשנת 2014 הוא חזר לגיאורגיה על מנת לצלם את הסרט.

הסרט לא הגיע לישראל וגם לא נמצא ברשת. אולם הקטעים שראיתי והרשימות שנכתבו עליו – בהחלט מביאים משהו מאותה עלילה נוגה אודות עיר ההולכת ודועכת כתוצאה מירידת הבקוש ל-מנגן, תנאי המחייה הקשים וחוסר התקווה לשיפורים. אוניילי מתעד בסרט את סיפורם של כמה דמויות החיות בעיר המנסות לבנות לעצמם עתיד חדש. זה לא נראה פשוט בעיר שבה – בלשון הבמאי – השמש איננה זורחת לעולם ורק אזרחיה הם אלה שמייצרים את החום.

 

צ'יאתורה הינה עיר ללא תיירים, זה היה לפחות הרושם שקבלנו במהלך הזמן ששהינו בה. לא קשה להבין מדוע. העיר נראית מוזנחת ועגומה. חלק גדול מהבניינים דהוי ומקולף, בלה מזוקן, שריד של עולם של פעם.

 בדו"ח נוקב במיוחד שפורסם לפני כשנה על ידי ראשי מועצת העיר מסתבר כי העיר הולכת ומתרוקנת מיושביה. במהלך 24 השנים האחרונות עזבו אותה 42 אחוזים מהתושבים. עוד מתברר כי 28 אחוזים מאזרחי העיר נזקקים לסעד סוציאלי. הדו"ח המדהים הזה מציין בנוסף את היעדרם של שירותי בריאות ברמה מספקת, מצביע על המצאותם של מי שתייה מזוהמים ומזכיר גם את העובדה כי צ'יאתורה היא אחד ממוקדי הזיהום הסביבתי היותר גדולים בגיאורגיה כולה.

 

 

אני מתבונן בקרונית הכחלחלה שאמורה להביא אותי אל קצה הצוק, כ-150 מטרים מעל, עם כבלים בזווית של כ-80 מעלות! היא אינה מזמינה במיוחד.  ניקה, מורה הדרך שלנו,  אומר שיש תוכניות לשפץ את כל מערכת הקרונות בעיר ושאנחנו ברי מזל שיוצא לנו עוד לחוות את המקור. לא ממש מרגיע. הפעמון מצלצל ואנחנו נדחקים פנימה.  

 

—————

כל התמונות בכתבה צולמו על ידי עמי בן בסט ©

המלצה חמה לתכני טיול מותאמים, ותמיד נעימים מרתקים – בטביליסי, ובגיאורגיה כולה – nikalelashvili@gmail.com  Nika Lelashvili  Tel.: +995 598 218 818

—————-

תודה(!) שהגעת לכאן. הבלוג הזה הינו יצירה אישית, תוצאה של השקעת עשרות רבות של שעות עבודה וסקרנות שנמתחת לקצה. אשמח אם תשקל/י את האפשרות להשתתף בהשקעה בכל סכום שיראה לך. אני מצידי מבטיח להמשיך לשוטט ולהרים כל אבן שנראית מעניינת.